ספרים

הלוחם החברתי שהמציא את המדע הבדיוני

הלוחם החברתי שהמציא את המדע הבדיוני

מאת: רמי שלהבת

הרברט ג'ורג' ולס, המוכר יותר בראשי התיבות ה"ג ולס (Wells), התחיל את דרכו בעוני והפך לאחד הסופרים הבולטים של תקופתו ולאחד ממבשרי ז'אנר המדע הבדיוני. בכתיבתו הוא שילב אהבה עמוקה למדע בצד ביקורת חברתית נוקבת. מהכישלונות המרים של ראשית חייו והמצוקה של ילדותו הוא הפיק ספרות מרתקת ופופולרית מאוד, שהניעה דורות שלמים לחשיבה המדעית וממשיכה להשפיע עד היום על סופרים ויוצרים.

ולס נולד ב-21 בספטמבר 1866 בברומלי שבמחוז קנט באנגליה, הבן הרביעי והצעיר ביותר לאמא אומנת ואבא שהיה שחקן קריקט לא מוצלח במיוחד ובעל חנות. כשנפצע אביו בתאונה ואיבד כך את ההכנסה הזעומה בלאו הכי שהייתה לו מקריקט, נאלץ הרברט, שהיה בן 11, לעזוב את הלימודים ולצאת לעבוד כשוליה של סוחר בדים. הוא לא החזיק מעמד זמן רב בעבודה הזאת, נשלח ללמוד רוקחות ונכשל גם שם, עד שאמו הסכימה לשלוח אותו לעבוד כעוזר למורה בבית ספר.

כאן הוא כבר הצליח יותר. ולס השלים את לימודיו בהצטיינות וקיבל מלגה לבית ספר למדעים בלונדון. הוא למד שם בין השאר אצל תומס הנרי הקסלי, שהיה מחשובי התומכים בתורת האבולוציה. שם התפתחה אהבתו הגדולה למדע, ושם גם החל לראשונה לכתוב, לעיתון בית הספר. אך בשנה השלישית ללימודיו נכשל במבחני הגיאולוגיה והודח מהמוסד בגיל 21.

בדיעבד, הסילוק מהלימודים התגלה כברכה. ולס החל לפרסם מאמרים וסיפורים קצרים והצליח להתפרנס מכתיבה. בשנת 1895 יצא לבסוף לאור ספרו הראשון, "מכונת הזמן", ובשנים הבאות הוא פרסם בזו אחר זו את יצירותיו החשובות ביותר.

ממכונת הזמן למלחמת העולמות

ב"מכונת הזמן" לקח ולס את קוראיו לעתיד הרחוק, לשנת 802,701. הנוסע בזמן שלו נתקל בעתיד הרחוק הזה בשני גזעים אנושיים: האילויים והמורלוקים. האילוי, שבהם נתקל ראשונים, היו יצורים מפונקים וטפשים, שיש להם הכל פרט לאתגרים שידרבנו את תבונתם. בהמשך, כשיצא לחפש את מכונת הזמן שנעלמה, הוא הגיע אל מערות המורלוקים הגסים והאלימים שמתחזקים את המכונות המפעילות את העולם. החידוש שהציע ולס היה כפול – מדעי וחברתי גם יחד. בתחום המדעי, הוא היה הראשון שחשב על "מכונת" זמן, בשונה מסופרים שקדמו לו שאצלם המסע בזמן פשוט קרה, בדרך כלל באמצעות קסם או תאונה לא מוסברת. בתחום החברתי, העתיד של ולס היה במידה רבה מטפורה על היחסים המעמדיים של זמנו. כסוציאליסט מושבע, האילויים והמורלוקים שימשו עבורו כמראה מעוותת המשקפת את היחסים המעמדיים הנוקשים של אנגליה הוויקטוריאנית, עם חלוקה קשיחה למעמד גבוה מנוון ומעמד נמוך שמשרת אותו בתנאים לא תנאים. אולם במציאות הספרותית שלו חל שינוי משמעותי: המורלוקים של העתיד, כפי שמגלה הנוסע מההווה, אינם באמת משרתים, אלא טורפים, והאילויים הם הבקר שלהם.גם בספרו הבא, "האי של דוקטור מורו", שיצא לאור כעבור שנה, המשיך ולס להשתמש במדע הבדיוני כדי לבקר את החברה בת זמנו. הפעם הוא סיפר על מדען מטורף וחסר מצפון שיוצר הכלאות מחרידות בין בני אדם ליצורים אחרים. על האי הבודד שבו הם חיים, המפלצות הללו סוגדות לד"ר מורו, שבתמורה מענה אותן ומתעלל בהן. ולס המחיש כך את הרעיון האבולוציוני הרואה באדם חיה ככל חיה אחרת, וחשף בתוך כך את האכזריות האנושית. שנה לאחר מכן פרסם את "האיש הבלתי נראה" ("הרואה ואינו נראה", בתרגום הישן לעברית), ששילב גם הוא בין מדע לאלגוריה חברתית, עם גיבור אומלל במיוחד. אולם היצירה החשובה והמשפיעה ביותר של ולס הייתה ללא ספק "מלחמת העולמות" (1898), שהציגה פלישה של בני המאדים לכדור הארץ. הבסיס המדעי לספר היה גילוין של ה"תעלות" על פני המאדים כמה שנים לפני פרסום הספר, שהעלה את הסברה שהמאדים מיושב. היום אנחנו יודעים כמובן שהתעלות האלה אינן קיימות ושמאדים הוא כוכב לכת מדברי ולא מיושב, אך על פי הידע הקיים בזמנו ולס תיאר מציאות סבירה והגיונית. דרך סיפור הפלישה הוא מתח ביקורת עקיפה על האימפריאליזם האירופי והבריטי, והפלא ופלא – בריטניה השבעה נענשת כשפולשים חזקים ממנה עושים לה את מה שעוללה היא לעמים רבים בעולם השלישי. וכך נכתב בפתיחת הספר:"איש לא האמין בסוף המאה התשע-עשרה כי עולמנו נתון לתצפית קפדנית ומדוקדקת מצד תובנות אדירות מזו של האדם, ועם זאת בנות תמותה כמוהו. בעוד בני האדם מתעסקים בענייניהם השונים, הם נבחנו ונלמדו, אולי באותה דקדקנות שבה בוחן האדם במיקרוסקופ את היצורים בני החלוף השורצים ומתרבים בטיפת מים. איש לא חשב שהעולמות העתיקים יותר בחלל עשויים להיות מקור סכנה למין האנושי. אולם מעבר למרחבי החלל התבוננו בכדור הארץ מוחות, אשר לעומתם המוחות שלנו הם כשל בהמות בנות תמותה. תבונות עצומות, קרירות ונטולות רחמים התבוננו בנו בעיניים מלאות קנאה ותכננו אט-אט ובבטחה את תוכניותיהן המכוונות נגדנו". ספרי המדע הבדיוני של ולס עוררו הדים רבים וזכו לעיבודים נוספים בקולנוע, ברדיו ואפילו במוזיקה. זכור במיוחד תסכית הרדיו של אורסון ולס ל"מלחמת העולמות" משנת 1938, שהיה כה אמין עד שאנשים בארה"ב האמינו שבני המאדים פולשים באמת. אותו ספר זכה גם לשתי גרסאות הוליבודיות מצליחות, האחרונה מהן סרטו של סטיבן שפילברג משנת 2005. 


אהבה למדע וביקורת חברתית נוקבת. ה"ג ולס. למעלה: איור מתוך "מלחמת העולמות" | מקור: ויקיפדיה

פעילות פוליטית

בשנים הבאות המשיך ולס לכתוב ספרים בדיוניים המבוססים על מדע, כגון "האנשים הראשונים על הירח", אולם בהדרגה הוא התרחק מהמדע הבדיוני ועבר לכתוב פרוזה ריאליסטית וספרות מדע פופולרי לציבור הרחב. גם בהם הוא המשיך להטיף למען החזון הפוליטי שלו, של אנושית מאוחדת, ללא לאומים, מעמדות ומלחמות. ספרו "The World Set Free" משנת 1913, שהזהיר מפני סכנות המלחמה, אף חזה חלקית את הפצצה הגרעינית, אם כי הפצצה שלו הייתה מבוססת דווקא על רדיום.

בכתיבה שלו אפשר היה לראות התנגשות מתמדת בין האמונה שלו בנאורות ובהבטחה שמציעים המדע והטכנולוגיה, לבין החששות שלו מהשימוש לרעה שנעשה בו. המדע היה בעיניו כלי לשנות את החברה האנושית לטובה ולפתור את חידות הטבע, אך גם פתח לאכזריות הבוטה של ד"ר מורו או אמצעי חסר תועלת מול כוחות עדיפים.

כך או כך, ספריו ממשיך גם היום להעניק הנאה רבה למיליוני קוראים בכל רחבי העולם.  רבים מספריו תורגמו לעברית, ובשנת 2000 אף יצא בול לכבודו, בעיצובו של האמן אבי כץ. הוא הלך לעולמו ב-13 באוגוסט 1946, בגיל 79.

עוד על ולס, בפודקאסט המצוין עושים היסטוריה

כתבה זו פורסמה לראשונה באתר מכון דוידסון בתאריך 21.9.16

ספרים וסופרים
5 דק׳
גם אנחנו אוהבים את האח הגדול

גם אנחנו אוהבים את האח הגדול

מאת: רמי שלהבת

1984 הייתה שנה מפחידה – זו שבה עמדה להתגשם הדיסטופיה של ג'ורג' אורוול על הדיקטטורה של האח הגדול. אם לא די בכך, בישראל נוסף לזה ממד סמלי מאיים לא פחות – שנת תשמ"ד, שעוררה קונוטציות של שמד ואובדן. המתח הבין גושי היה אז בשיאו, חודשים ספורים אחרי שנשיא ארצות הברית רונלד רייגן הכריז על תוכנית "מלחמת הכוכבים" שהבטיחה להרחיב את המלחמה הקרה גם לחלל החיצון, המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס התקיימו בסימן החרם של מדינות ברית ורשה. מצב העולם נראה רע.

באופן נדיר למדי, יצירה ספרותית הפכה לחלק מהשיח הציבורי באותה שנה, במיוחד בתחילתה. בשלהי 1983 נמכרו מדי יום בארצות הברית כ-50 אלף עותקים של הספר "1984", ואילו בבריטניה הכריזה ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר בנאום ראש השנה שלה "אורוול טעה", והגדירה את 1984 "שנת תקווה וחירות" – כניגוד חד לתחזיות הקודרות של הסופר. ב"מעריב" דיווח העיתונאי אבי מלר על עלייה תלולה במספר ההורים בבריטניה שקראו לילדיהם ג'ורג' או אורוול.

הדיון הרב בספר העיד רבות על כוחה של היצירה של אורוול, אך לאו דווקא על סכנה אמיתית שנשקפה לעולם. בחלוף השנה העולם לא השתנה מהותית: הוא נשאר מחולק לשני גושים על סף מלחמה, כפי שהיה מאז 1946, ויישאר כך עוד חמש שנים לפחות. נראה היה שניצלנו ותחזיותיו של אורוול התבדו – לא היה אח גדול שמשגיח עלינו מלמעלה, לא "סוצאנג" או "שיחדש", ושום "טלסקרין" לא צפה עלינו בסלון ביתנו. האיום חלף.

דווקא היום, 68 שנה אחרי פרסומו של הספר, התחזיות של אורוול נראות קרובות יותר להתממש – לפחות בממד הטכנולוגי. שלא כמו ב-1984 האמיתית, היום האח הגדול, בדמות תאגידי ענק וממשלות גם יחד, עוקב אחרינו באופן יומיומי דרך מאגרי מידע, נווטנים, מצלמות אבטחה וביג דאטה. עד כמה הסכנות שהציג אורוול ממשיות בימינו?

כישלון הקומוניזם

אריק ארתור בלייר (Blair), אחד מחשובי הסופרים וההוגים הפוליטיים הבריטיים במאה ה-20, מוכר הרבה יותר בשם העט ג'ורג' אורוול (Orwell). הוא נולד בהודו לאב שהיה פקיד בשלטון הבריטי ובצעירותו שירת במשטרה בבורמה ולמד לתעב משטר הדיכוי הקולוניאליסטי. אז הוא גם גיבש את עמדותיו הסוציאליסטיות. בהמשך נלחם נגד הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד, ובהדרגה התפכח מהקומוניזם, אך נשאר מתנגד מר לכל סוג של דיכוי.

במשך השנים פרסם אורוול מסות פוליטיות רבות וספרי פרוזה, שהבולטים בהם היו "חוות החיות" וכמובן "1984". בספריו הוא ביטא סלידה עזה מכל סוג של טוטליטריות וביצירותיו המאוחרות גם מתח ביקורת עזה על המשטר הסטליניסטי בברית המועצות.

הביקורת הזאת נמצאה גם במוקד של "1984", המתרחש באנגליה תחת שלטון מדכא שיצר בהשראה ישירה מברית המועצות. אנגליה הפכה לחלק ממדינת ענק בשם אוקיאניה – אחת משלוש מעצמות ששולטות בעולם כולו. שלוש המדינות מקיימות משטר דיקטטורי דומה – שלטון דיכוי של המפלגה, הנעזר בכל האמצעים המוכרים לנו מדיקטטורות קיימות – אבל יותר מהכול. יותר סוכני חרש, יותר מלשינים – אפילו הילדים מחונכים להלשין על הוריהם, יותר חדירה לרשות הפרט, ובעיקר דיכוי גורף יותר שמגיע אפילו למחשבה. המשטרה – משטרת המחשבות – לא אוכפת חוקים, משום שהם אינם קיימים. היא נאבקת בראש ובראשונה בפשעי המחשבה, דהינו כל דבר שמערער על שלטונו של האח הגדול.

גיבור הספר הוא וינסטון סמית, עובד זוטר במינסטריון האמת שתפקידו לשכתב את ההיסטוריה ולהתאים אותה להווה. אולם בסתר לבו סמית שונא את האח הגדול, מתעב את סיסמאות המפלגה ואת חוקיה ומייחל למרוד בה. ככל שהספר מתקדם איבתו למפלגה מתחדדת ובמקביל נחשפות שלל הדרכים הפוליטיות והטכנולוגיות שבהן הדיכוי משמר את עצמו.

בבורמה למדתי לשנוא את השלטון הקולוניאליסטי ובספרד לחמתי נגד הפאשיזם. ג'ורג' אורוול | מקור: ויקיפדיה

בבורמה למדתי לשנוא את השלטון הקולוניאליסטי ובספרד לחמתי נגד הפאשיזם. ג'ורג' אורוול | מקור: ויקיפדיה

האח הגדול צופה בך

במוקד הדיכוי הזה נמצא הטלסקרין – מסך ענק שנמצא בכל בית ואף ברחובות ובמקומות העבודה, משדר תעמולה בלתי פוסקת ועוקב בתורו אחרי האזרחים בתוך בתיהם. בשטחים פתוחים אין כמובן טלסקרינים, אבל חבויים בהם מתקני האזנה.

הטלסקרינים דומים לטלוויזיות השטוחות של ימינו, אבל נבדלים מהם בשתי תכונות מהותיות – אי אפשר לכבות אותם, והשידור בהם הוא דו-כיווני, מגוף השידור לבתים ומהבתים למינסטריון האהבה – המשטרה החשאית. הטכנולוגיה עצמה לא נראית בדיונית במיוחד בימינו. אין כל קושי לייצר טלוויזיות עם מצלמות צמודות ומיקרופונים ולשדר אותות דו-כיווניים.

מרכיב שידרוש תשומת לב מיוחדת הוא המיקרופונים הרגישים של הטלסקרין, שלפי הספר קולטים אפילו פעימות לב. אין ספק שיידרשו אלגוריתמים יעילים לסינון רעשים לא רלוונטיים – משימה לא פשוטה, אבל אפשרית. בעיה נוספת שאוקיאניה תצטרך לפתור היא כוח האדם הדרוש לפיקוח על מיליוני מסכים בכל רגע נתון. אפשר יהיה לצמצם את הבעיה הזאת באמצעות טכנולוגיות "ביג דאטה" (נתוני עתק), שיאפשרו למפלגה לזהות דפוסים בתוך שטף המידע העצום ולעקוב רק אחרי אנשים שפעילותם חשודה. גם צריכת האנרגיה של מערכת ענק כזאת תדרוש מענה טכנולוגי.

הטלסקרין הוא כמובן טכנולוגיה בדיונית, ואפילו בדיקטטורות הגרועות ביותר האקלים הפוליטי לא יאפשר את השימוש בה. במקום זאת "האח הגדול", בדמות ממשלות ותאגידי ענק, עוקב אחרינו באמצעות מצלמות אבטחה, נווטנים (ג'י-פי-אסים) ומחשבים.

היקף הפריסה של המצלמות בסביבה העירונית המודרנית נחשף היטב בפרשת חיסולו של איש החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי, בפעולה שיוחסה למוסד הישראלי. זמן קצר אחרי ההתנקשות בחייו, ב-20 בינואר 2010, חשפה משטרת דובאי שפע של מידע על 11 חשודים בהשתייכות לחוליית הרצח, כולל תמונותיהם במלון ומחוצה לו, דפוסי הפעילות שלהם והדרכונים המזויפים שבהם השתמשו, הכל על סמך אמצעי מעקב יומיומיים.

הפרשה הבליטה עד כמה קשה כיום לקיים פעילות חשאית במדינה שמרושתת בטכנולוגיות מודרניות, ושלממשל שלה יש אמצעים ואינטרס לחשוף את המידע. חקירת החיסול של מבחוח אמנם נגעה למאבק בין ממשלות, אבל באותה מידה המצלמות יכולות לשמש למעקב אחרי פשעים פליליים ו"פוליטיים" של כל אדם.

בערים רבות בעולם (למשל ירושלים ולונדון) פזורות כיום מצלמות אבטחה במקומות מרכזיים שמשמשות לפיקוח על פשעי רחוב כמו ונדליזם וכייסות ולוויסות התנועה בכבישים ומשדרות למרכזי בקרה עירוניים או משטרתיים. בנוסף, כוחות הביטחון נעזרים לא פעם במצלמות אבטחה של בתי עסק ומוסדות ציבוריים שאינן מחוברות לרשת הציבורית. במצלמות האלה נעשה שימוש לא רק לאכיפת חוק, אלא גם לפיקוח ולאכיפת משמעת במקומות עבודה ובבתי ספר.

משטרת המחשבות

הפיקוח על האזרחים נעשה גם דרך המחשב, בדרכים שאורוול לא העלה בדעתו. חברות מסחריות כמו גוגל ופייסבוק אוספות נתונים רבים על המשתמשים בהם ויודעות את דפוסי הגלישה שלהם באינטרנט ופרטים רבים על אורח חייהם ועל הקשרים החברתיים והעסקיים שלהם. אמנם המידע משמש כנראה בעיקר לצרכים מסחריים ובמיוחד לפרסום, אבל המידע החשוף בפני החברות הללו הרבה יותר רחב.

בשנים האחרונות נחשף שגם גופים ממשלתיים, ובמיוחד ממשלת ארצות הברית, עושים שימוש בנתונים הללו כדי לעקוב אחרי אזרחים ותיירים ולחפש דפוסים של התנהגות בלתי חוקית. המגמה התחזקה מאוד אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, שעוררו את הצורך במעקב אחרי טרוריסטים פוטנציאליים ובמניעת פשעים עתידיים ונתן לו לגיטימציה. במובן מסוים מדובר כאן, לפחות להלכה, ב"פשעי מחשבה", שכן המטרה של המעקב היא למנוע פשעים שעדיין לא קרו – בעיקר פיגועי טרור.

כאן המקום לחזור שוב אל "1984". אורוול טען בספרו שהמלחמה היא מצב קיומי חיוני עבור הדיקטטורה, שכן היא מעניקה לאזרחים אויב משותף לשנוא והצדקה לאמצעי האכיפה הדרקוניים שהשלטון נוקט בהם. זה גם התהליך שרואים בארצות הברית במסגרת המלחמה בטרור. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר הוגבר מאוד המעקב אחרי האזרחים ונחקק חוק הפטריוט, שהתיר לרשויות החוק לחדור לרשומות פרטיות של האזרחים, ובכלל זה תכתובות דוא"ל ופרסומים ברשתות החברתיות.

היכולת למצוא הקבלות בין המציאות הדיקטטורית של "1984" למציאות המורכבת הרבה יותר של העולם הדמוקרטי ב-2017 מעידה על העוצמה העיקרית של הספר – האוניברסליות שלו. "1984" אמנם נכתב בהשראת ברית המועצות, אבל אורוול ביקר בו את אמצעי הדיכוי שמפעיל כל שלטון באשר הוא. בדמוקרטיות, למרבה השמחה, קיימים אמצעי בקרה ובלמים שמונעים ניצול לרעה של המנגנונים האלה. האמצעים שננקטו במסגרת המלחמה בטרור אמנם הזיזו את הבלמים האלה לכיוון של יותר פגיעה בפרטיות, אך לא ביטלו אותם.

מלחמה היא מצב חיוני עבור הדיקטטורה. כרזה למחזה על פי הספר "1984" בלונדון | צילום: Shutterstock

מלחמה היא מצב חיוני עבור הדיקטטורה. כרזה למחזה על פי הספר "1984" בלונדון | צילום: Shutterstock 

מינסטריון האמת

ב"1984" פועל מנגנון מקיף שתפקידו לזייף את העובדות שהציבור רשאי לדעת. עבודתו של וינסטון עצמו היא לשכתב ארכיונים ופרוטוקולים כדי להתאים אותם למטרות המשטר ולמחוק עדויות לקיומן של עובדות אחרות שאינן נוחות לשלטון. למשרד שלו זורמים מסמכים בצינורות וכשהשכתוב שלהם מסתיים המסמך המקורי מושלך לתוך "חור זיכרון" – כבשן שבו הוא נשרף.

אורוול קלע כאן לאמת אוניברסלית על מהות השלטון, ששואף לשלוט באמת, אבל פספס בגדול את מהפכת המידע. אף על פי שגם כיום משטרים עושים מאמצים ניכרים להסתיר מידע שאינו נוח להם, המשימה הזאת הרבה יותר קשה כיום.

מדוע? משום שאופי המידע עצמו השתנה. לתמונות ולעיתונים שווינסטון משכתב בספר יש קיום חד-פעמי, או לפחות מוגבל למספר העותקים שהודפסו. בעידן האינטרנט כל מידע משוכפל שוב ושוב ומגובה במאגרים רחוקים, אפילו גלובליים. אמנם קל מאוד לשנות מידע, אבל כמעט בלתי אפשרי למחוק את העקבות שהוא משאיר. הצינורות הפניאומטיים שמעבירים כמוסות מידע במינסטריון האמת נראים עלובים בהשוואה לאוטוסטרדת המידע.

השינוי הזה בלט מאוד בתחילת אירועי "האביב הערבי" בתחילת 2011, ובמיוחד במצרים. המחאות בכיכר תחריר הונעו על ידי הרשתות החברתיות. עם תחילת ההפגנות חסם המשטר את הגישה לפייסבוק ולטוויטר בניסיון לעצור את השימוש שעשו בהם מתנגדי המשטר, אך ללא הועיל – המוחים מצאו דרכים לעקוף את החסימה, שבפועל אולי רק ליבתה את הלהבות ובוודאי לא הצליחה לחסום את הגישה של הציבור למידע.

אותה תופעה רואים גם באתרים דוגמת "ויקיליקס", שמתמקדים בחשיפה מידע שהשלטון מבקש להסתיר מהציבור, במיוחד בדמוקרטיות המערביות ובארצות הברית. הממשל בארצות הברית הכריז מלחמת חורמה בדליפות המידע האלה והעמיד מדליפים לדין, אבל מרגע שהמידע נחשף הוא יוצא לחלוטין משליטתו. אותו דבר נכון לכל שאר הממשלות בעולם. האח הגדול אולי צופה, אבל כוחו מוגבל.

טכנולוגיות נוספות

הספר מזכיר עוד כמה טכנולוגיות שהשפעתן על עלילה ומשמעותן הפוליטית נמוכות יותר. אחת מהן היא "כותב הדיבור" – המכשיר שלתוכו וינסטון מקריא את התיקונים שהוא עושה במסמכים שמגיעים אליו, והמכשיר כותב את דבריו במסמך חדש.

המכשיר פועל בצורה דומה לטכנולוגיות החדישות לזיהוי קול, אולם הוא משוכלל יותר ממה שקיים בימינו. נכון להיום עדיין נותרו אתגרים גדולים של כוח חישוב ועיבוד ואלגוריתמים יעילים לפענוח מדויק של דיבור והעברתו לכתב. ייתכן שהגבלת אוצר המילים בשיחדש – השפה המומצאת שבאמצעותה המפלגה שולטת במחשבות האזרחים בספר – תחסוך במשאבים שמכונה כזאת דורשת.

משוכללת אף יותר היא המכונה לכתיבת רומנים שפועלת במחלקת הסיפורת של מינסטריון האמת. אורוול עצמו לא מוסר עליה כמעט דבר, פרט לכך שתחזוקתה דורשת מפתח שרברבים וגריז. נכון להיום אנחנו רחוקים משם. יש בוטים ממוחשבים שיודעים לנהל שיחה מוגבלת עם לקוחות באתרי אינטרנט, ומחוללי טקסטים אחרים, אולם אף אחד מהם לא משתווה ליכולת הביטוי האנושית ובוודאי לא מסוגל להפיק טקסט ספרותי מורכב.

פרט לכך כמעט שאין טכנולוגיות בספר, ואורוול אף מסביר במפורש מדוע: "התקדמות המדע והטכנולוגיה הייתה תלויה בשיגרת מחשבה אמפירית, שלא יכלה להוסיף ולהתקיים בחברה ממושטרת" (ע' 153). במקום זאת הוא מתאר מציאות קפואה ומנוונת, שהטכנולוגיות המתקדמות היחידות בה משמשות לצרכים צבאיים ומלחמתיים.

"1984" אינו ספר על טכנולוגיה – הוא עוסק בביקורת חברתית ופוליטית ומגייס גם את הטכנולוגיה למטרה הזאת. אולם דווקא נקודת המבט הזאת מאפשרת לו להציג בחדות את הדרכים שבהן רודנות עלולה לנצל לרעה את הכלים שיוצרים מדענים ומהנדסים, גם במשטרים שונים מאוד מזה שהוא מתאר. זה אחד הדברים שמאפשר לו להישאר רלוונטי גם כיום, 69 שנה אחרי שנכתב ו-33 שנה אחרי שלכאורה התיישן. גם כיום הוא נשאר ספר מרתק, מטריד ורב השפעה, שאי אפשר לתאר את התרבות של המאה העשרים בלעדיו.

ספרים וסופרים
9 דק׳
הסופר שהביא את המדע להמונים

הסופר שהביא את המדע להמונים

מאת: רמי שלהבת

מעטים הסופרים שהעניקו לילדים כה רבים את ההשראה להתעניין במדע כמו ז'ול ורן (Verne). הסופר הצרפתי, שהיה ממבשרי סוגת המדע הבדיוני, נשא תמיד את עיניו אל הטכנולוגיות החדשות ביותר של תקופתו ואל המדע פורץ הדרך וניסה לשער לאן יובילו את האנושות. סיפורי המסע שלו שלחו מיליוני קוראים אל הירח וחזרה, לשיט של עשרים אלף מיל במצולות הים או אל בטן האדמה. הידע המדעי והסקרנות חסרת הגבולות שלו שלחו את את פיליאס פוג להקיף את העולם בשמונים יום, שיגרו שלושה אנגלים לעוף חמישה ימים בכדור פורח מעל יבשת אפריקה ובעיקר העניקו למיליוני אנשים מפלט של דמיון וחיפוש אחרי ידע.

ב-8 בפברואר 1828 נולד בנאנט שבצרפת ילד סקרן, הבכור מבין חמישה ילדים, בשם ז'ול גבריאל ורן. אביו פייר ייעד אותו להמשיך בדרכו ולהיות עורך דין, אך דמיונו של ורן הצעיר נשא אותו למחוזות אחרים. האגדה מספרת שבגיל 11 בלבד הוא השיג לעצמו בחשאי תפקיד של נער סיפון על אונייה תלת-תרנית שהייתה בדרכה להודו, במטרה לראות עולם. לפי הסיפור, אביו הספיק לתפוס אותו בנמל הראשון שבו הספינה עגנה בדרכה, בפמבו שבצרפת, וגבה ממנו הבטחה לצאת להבא למסעות "רק בדמיון" – הבטחה שהוא מילא באמונה כל חייו. בפועל נראה שמדובר בבדיה או בהגזמה שהגתה אחייניתו מרגריט בביוגרפיה שכתבה עליו.

בגיל 19 החל ורן הצעיר לכתוב, אך בלחץ אביו נסע ללמוד משפטים בפריז. בבירה הצרפתית הוא התחבר לחוגי הבוהמה וכתב כמה מחזות ושירים במקביל ללימודיו, שאותם השלים בשנת 1851.

במקום לעסוק בעריכת דין נמשך ורן לכתיבה ולמדעים, ופרסם באותה שנה את סיפוריו ומאמריו הראשונים בכתב העת "מוזיאון המשפחות" (Musée des familles), שהוקדש לגיאוגרפיה, היסטוריה מדע וטכנולוגיה. במקביל הוא קיבל עבודת מזכירות בתיאטרון שהותירה לו זמן רב לכתיבה. הוא גם בילה ימים ארוכים בספרייה במחקר עבור סיפוריו, שבהם הקפיד כל חייו על דיוק בפרטים ושימוש בידע עדכני.

הרפתקאות באוויר, בים וביבשה. סדרת בולים שהנפיקה רומניה במלאת מאה שנה למותו של ורן | מקור: ויקיפדיה

הרפתקאות באוויר, בים וביבשה. סדרת בולים שהנפיקה רומניה במלאת מאה שנה למותו של ורן | מקור: ויקיפדיה

הרומן המדעי

באותה תקופה החל ורן להגות רעיון חדש – סוג חדש של רומן שאותו כינה "רומן מדעי", שיאפשר לו לשלב בעלילה כמויות גדולות של עובדות מעניינות. מהחלום הזה, שנולד מתוך "אהבה למפות ולמגלי העולם הגדולים", כפי שהגדיר זאת בהמשך, נולד ספרו הראשון, "חמישה שבועות בכדור פורח".

דרכו של הספר לא הייתה קלה. כמה הוצאות ספרים דחו אותו, בטענה שהיה מדעי וטכני מדי. בסופו של דבר שלח ורן ב-1862 את כתב היד למוציא לאור פייר-ז'ול הצל (Hetzel), שחלם כבר זמן רב לפרסם עיתון איכותי לספרות שישלב חינוך מדעי, בשם "כתב העת לחינוך ופנאי". ורן היה מבחינתו הכותב האידיאלי, אף שגם הוא הסתייג מהכתיבה הטכנית מדי של הסופר המתחיל. בסוף ינואר 1863 הספר ראה אור לבסוף, אחרי עריכה נמרצת. הוא זכה להצלחה מרשימה והעניק לוורן תהילה ופרסום.

הקשר בין השניים, שימשיך רוב חייהם, החל בחוזה לטווח ארוך שהבטיח לוורן הכנסה קבועה תמורת שלושה ספרים בשנה. ספרו השני, "הרפתקאות קפיטן הטרס" כבר פורסם בהמשכים ב"חינוך ופנאי" לפני שיצא לאור כספר באורך מלא, וכך היה גם עם רוב ספריו הבאים. הצל אף הכריז בהקדמה לספר שספריו של ורן ייצרו בעתיד סדרת ספרים בשם "מסעות מופלאים" ש"יפרסו את כל הידע הגיאוגרפי, הגיאולוגי, הפיזיקלי והאסטרונומי המצטבר של המדע המודרני, בסגנון מבדר וציורי שיהיה בפני עצמו ההיסטוריה של היקום".

בערוב ימיו ורן אישר שזה אכן היה יעדו: "מטרתי הייתה לתאר את העולם, אך לא רק את כדור הארץ, אלא את היקום... ובה בעת ניסיתי לשמור על אידיאל גבוה של יופי וסגנון... אך העולם עצום, והחיים קצרים. כדי להשאיר מאחוריו יצירה שלמה, אדם יצטרך לחיות לפחות מאה שנה".

הצל השפיע מאוד על ספריו המוקדמים של ורן, ולמשל שכנע אותו לא להרוג את קפיטן הטרס בסוף הספר ולכתוב גרסה אופטימית יותר של "פריז במאה העשרים" העתידני. השפעתו התמתנה מעט אחר הסכסוך שהתגלע בין השניים סביב העריכה של "20 אלף מיל מתחת לים" ב-1869, כשוורן תיאר בתחילה את מפקד הצוללת קפטן נמו כמדען פולני שחותר נגד הרוסים שהרגו את משפחתו. הצל חשש מפגיע בשוק הרוסי הרווחי ביקש להפוך את נמו לגיבור שנלחם בסחר העבדים. ורן התפשר בסופו של דבר על גרסה שבה עברו של נמו נשאר חידה.

התפתחויות והמצאות מחזית המדע. איור של הצוללת "נאוטילוס" מהספר "עשרים אלף מיל מתחת למים" | מקור: Science Photo Library

חזית המדע. איור של הצוללת "נאוטילוס" מהספר "עשרים אלף מיל מתחת למים" | מקור: Science Photo Library

חידושים והמצאות

במהלך הקריירה הארוכה והעשירה שלו פרסם ורן שני ספרים או יותר בשנה, רובם ספרי הרפתקאות עם בסיס מדעי. בין הבולטים שבהם "מסע אל בטן האדמה" (1864), שיצא בשנה שעברה במהדורה עברית חדשה בהוצאת אוקיינוס וניסה להפריך את התפיסה המדעית (המוכחת כיום אך חדשה בזמנו), שלפיה במרכז הארץ יש מאגמה לוהטת; "מן הארץ אל הירח" (1865), שבו השיגור לירח נעשה באמצעות תותח (וגם היה אחד הספרים הראשונים שעובדו לקולנוע); "עשרים אלף מיל מתחת לים", שהציג לעולם את ההמצאה החדשה של הצוללת; "חזיון התעתועים של דוקטור אוקס" – ספר סוריאליסטי על מדען שמאיר עיירה בגז וממיט עליה שואה, ועוד עשרות אחרים.

ספריו הציגו חידושים מדעיים רבים, או דנו בתיאוריות שהיו אז בחזית המדע של תקופתו. "פריז במאה העשרים", לדוגמה, הציג עתיד של גורדי שחקים, מכוניות מונעות בדלק, רשת טלגרפית משוכללת ואפילו מכונות למיזוג אוויר. הוא תיאר בספריו יצירת יהלומים מלאכותיים (טכנולוגיה שנוצרה רק באמצע המאה ה-20), צוללת מונעת בחשמל, חללית וספינה מרחפת כבדה מן האוויר, שמזכירה מעט את המסוקים של ימינו.

ורן כתב גם ספרי הרפתקאות רבים שמקומו של המדע בהם היה שולי יותר, כגון "מסביב לעולם בשמונים יום", "ילדי רב החובל גרנט", "אי התעלומות" וכמובן "מיכאל סטרוגוף" שגם עובד למחזה מצליח והכניס למחברו כסף רב.

בשנת 1886, כשהיה בן 58, זכה ורן שלא בטובתו להרפתקה אמיתית – אחיינו הצעיר גסטון ארב לו ליד ביתו וירה בו שני כדורים. הקליע הראשון החטיא, אך השני פגע ברגלו והשאיר אותו צולע עד אחרית ימיו. המניע להתנקשות אינו ידוע עד היום, וגסטון אושפז עד מותו בבית חולים לחולי נפש.

בשנת 1888, אחרי מותו של הצל, נכנס ורן לפוליטיקה ונבחר למועצת העיר אמיין, שבה כיהן עוד 15 שנה. הוא הלך לעולמו ב-24 במרץ 1905 מסיבוכים של סוכרת, בתחילת המאה החדשה שעליה כתב כה הרבה. סדרת המסעות המופלאים שלו המשיכה להתפרסם גם אחרי מותו בקצב של שני ספרים בשנה מעזבונו, אחרי שעברו עיבוד מקיף ושנוי במחלוקת בידי בנו מישל.

ספריו של ורן זכו להצלחה מסחרית רבה, אך לאו דווקא להכרה אקדמית. ובכל זאת, כמעט 113 שנה אחרי מותו שמו מוכר בכל העולם, ספריו עובדו לסרטים, מחזות, קומיקס ותסכיתים ותורגמו לכ-150 שפות. השפעתו על עולם הספרות הייתה עצומה, וכך גם ההשראה שהעניק לילדים בכל רחבי העולם להתעניין במדע ובגיאוגרפיה. השפעה נרחבת במיוחד הייתה לו על ז'אנר המדע הבדיוני, ובעשורים האחרונים גם על הסטימפאנק – ז'אנר שחוזר אל התקופה הוויקטוריאנית כדי לבחון מה היה קורה אילו מנועי הקיטור היו גוברים על המנועים החשמליים.

פורסם לראשונה באתר מכון דוידסון בתאריך 8.2.18

ספרים וסופרים
5 דק׳
הסופר שבסוף היקום

הסופר שבסוף היקום

מאת: רמי שלהבת

"הרחק הרחק, בשולי האוקיינוסים הבלתי נודעים של הקצה הפחות אופנתי של הזרוע המערבית סלילית של הגלקסיה, שוכנת שמש קטנה, צהובה ולא בולטת. במרחק תשעים ושניים מיליון מיל לערך, מוקפת אותה שמש בכוכב לכת כחול ירוק, קטן וחסר ערך לחלוטין, שצורות החיים הבתר-קופיות שעליו פרימיטיביות בצורה מדהימה כל כך, עד ששעונים דיגיטליים נחשבים בעיניהם לרעיון גדול ממש".

בכוכב הלכת חסר הערך הזה, במשך 49 הקפות סביב אותה שמש קטנה וצהובה, חי סופר לא שולי בכלל. קראו לו דאגלס אדמס, והוא לימד אותנו את הלקח החשוב ביותר לכל מי שרוצה לטייל בזול בגלקסיה: לעולם אל תצאו מהבית בלי מגבת.

אדמס נולד ב-11 במרץ 1952 בקיימברידג' שבאנגליה, והראה כבר בילדותו נטייה לכתיבה. ב-1974, אחרי שסיים תואר ראשון בספרות אנגלית, הזמין אותו הקומיקאי גרהם צ'אפמן מלהקת מונטי פייתון לכתוב איתו. מהשותפות הזאת נולדו שני מערכונים פרי עטו של אדמס בעונה הרביעית של "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", והחלה קריירת הכתיבה של אחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני.

לקריירה שלו נדרש זמן להמריא, ובינתיים הוא עבד בעבודות מזדמנות כגון שוער בבית חולים, בונה אסמים ומנקה לולים. את הפריצה הוא עשה לבסוף ב-1977, כשתסכיתו "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שודר בערוץ הרדיו BBC-4, ואדמס עצמו התמנה למפיק בערוץ.

מניקוי לולים למרחבי הגלקסיה, על כנפי הדמיון. אדאמס בכינוס בסן פרנסיסקו בשנת 2000 | צילום: ויקיפדיה, John Johnson
מניקוי לולים למרחבי הגלקסיה, על כנפי הדמיון. אדאמס בכינוס בסן פרנסיסקו בשנת 2000 | צילום: ויקיפדיה, John Johnson 

בלי פאניקה

"מדריך הטרמפיסט" היה גולת הכותרת של יצירתו. התסכית צמח לסדרת ספרים ("טרילוגיה בחמישה חלקים", כפי שתיאר אותה), סדרת טלוויזיה ולבסוף סרט שיצא אחרי מותו. במוקד העלילה נמצא ארתור דנט, התגלמות הגבר האנגלי הבורגני שפסגת שאיפותיו היא לקבל את תה הערבית שלו בטמפרטורה הנכונה, אבל מוצא את עצמו שלא בטובתו מתרוצץ ברחבי הגלקסיה בחברת החייזר הנוירוטי פורט פרפקט, הרובוט הדכאוני מרווין והחייזר הדו-ראשי המגלומני זאפוד ביבלברוקס.

כל מה שיש לו כדי להכניס קצת היגיון ביקום הבלתי מובן הסובב אותו הוא עותק אלקטרוני משומש של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה – מעין ספר הדרכה למטייל המבולבל ברחבי הגלקסיה. וכך מתאר אותו אדמס:

"ברבות מהציביליזציות הנינוחות יותר שבשוליה המזרחיים החיצוניים של הגלקסיה, כבר גָבר 'מדריך הטרמפיסט' על ה'אנציקלופדיה גלקטיקה' בתור המאגר הרשמי של כלל הידע והחוכמה; ואף שיש בו סילופים רבים והוא מכיל חומר שבא ממקורות מפוקפקים, או מכל מקום בלתי מדויקים למדי, אף על פי כן הוא עולה על האנציקלופדיה הוותיקה והקרתנית יותר משתי בחינות עיקריות: ראשית הוא זול ממנה במעט; שנית, המילים בלי פאניקה חרוטות על כריכתו באותיות גדולות מסבירות פנים".

סדרת מדריך הטרמפיסט החלה להתפרסם ב-1979 והספר הרביעי בה, "היו שלום, ותודה על הדגים" יצא לאור ב-1984. כעבור שמונה שנים הצטרף אליהם ספר חמישי, "לא מזיק ברובו", שהיה מלנכולי יותר ופחות מצחיק. בין לבין ניסה אדמס את כוחו גם בשדה הפנטזיה, עם שני ספרי סוכנות הבילוש ההוליסטית של דירק ג'נטלי שבהם הוא הגחיך רעיונות ניו-אייג'יים, בשילוב עם מסע בזמן, אלים נורדיים ותיבול עדין של פיזיקת קוונטים ותורת הכאוס.

המדע הבדיוני של אדמס לקח ברצינות רבה את חוסר הרצינות שלו. בניגוד למדע הבדיוני הקלאסי, שהתמקד בשאלות מדעיות וטכנולוגיות, אדמס התעניין יותר בפער הגדל והולך בין המדע הקשה, ובמיוחד הפיזיקה, ליכולת של האדם הפשוט לעכל אותו. את המבוכה הזאת ביטא היטב גיבורו ארתור דנט, שלמרות האינטליגנציה העולה על הממוצע שלו נמצא בפאניקה מתמדת מול היקום הבלתי מוסבר.

את המוצא ארתור מחפש שוב ושוב בשכל הישר, שמוביל אותו שוב ושוב למבוי סתום בשל חוסר היכולת שלו להסביר את המציאות. בזמן שאצל דירק ג'נטלי פרדוקס החתול של שרדינגר מתורת הקוונטים משמש הוכחה לשפיותו של הגיבור, ארתור מתקשה לשמור על שפיות מול גילויים שהופכים את כל מה שהניח שהוא יודע. מה הייתם אתם עושים אילו היה מתברר לכם שכדור הארץ אינו אלא מחשב ענק שנוצר כדי למצוא את השאלה הגדולה של החיים, היקום והכול (התשובה, אגב, היא 42), ושהיצורים השליטים בעולמנו הם דווקא העכברים?

חשיבה מדעית ורציונלית, לצד הומור ורעיונות אבסודרדיים | הכריכות של הזדמנות אחרונה לראות, סלמון הספק ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה


חשיבה מדעית ורציונלית, לצד הומור ורעיונות אבסודרדיים | הזדמנות אחרונה לראות, סלמון הספק ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדע ואבסורד

יצירותיו של אדמס היו רוויות ספקנות ושבירת מוסכמות. גם האתאיזם שבו דגל חלחל לא אחת ליצירותיו, דרך הגחכת החשיבה המיסטית וביקורת על רעיון קיומו של אלוהים. למרות האבסורד הרב בספריו, למעשה הם ביטאו הערכה רבה כלפי הרציונליות והחשיבה המדעית, בצד הכרה במגבלות הידע האנושי ובקטנותנו מול השאלות הגדולות שהיקום מציב לפנינו. אך המדע החדשני בספריו מבוסס דווקא על אבסורד, כגון שיטת הינע במרחב שמבוססת על אי-הסתברות, או חישוב מתקדם שנבנה על המתמטיקה הייחודית של פנקסי חשבונות של מלצרים.

ספרי מדריך הטרמפיסט זכו להצלחה גדולה בכל העולם – וגם בישראל. בעברית ראו אור כל ספרי הסדרה, וכן ספרי דירק ג'נטלי, ספר העיון "הזדמנות אחרונה לראות" שעוסק במינים בסכנת הכחדה, ו"סלמון הספק" שכלל סיפורים קצרים, קטעים בלתי גמורים והגיגים מעזבונו של אדמס.

אדמס היה מעורב גם בכתיבת פרקים של סדרת המדע הבדיוני הבריטית "דוקטור הו", כתב את משחק המחשב "ספינת החלל טיטניק", ניגן בגיטרה ואפילו הוזמן ללוות את להקת פינק פלויד ביום ההולדת ה-42 שלו. אך למרות הקריירה המגוונת והעשירה שלו, הוא גם סבל ממחסומי כתיבה תכופים והתפרסם בחוסר היכולת שלו לעמוד בדדליינים.

ב-11 במאי 2001, בהיותו בן 49 בלבד, הלך אדמס לעולמו מהתקף לב אחרי אימון גופני בחדר כושר. שבועיים אחרי מותו הכריזו מעריציו על ה-25 במאי כיום המגבת הבינלאומי לזכרו, והוא נחגג בכל העולם גם כיום. הוא זכה ל"דודל" מיוחד לכבודו באתר גוגל, ואפילו לאסטרואיד על שמו: DA42 2001, שכולל את ראשי התיבות של שמו, שנת מותו וכמובן המספר הגורלי 42. כשהיזם אילון מאסק שיגר לחלל את מכונית הטסלה שלו בשנה שעברה, כמטען-דמה בניסוי של טיל השיגור החדש המיועד לטיסות לירח ולמאדים, הבהב הכיתוב "בלי פאניקה" על לוח המחוונים של כלי הרכב, ובתא הכפפות הונחה מגבת, מחוות נאות לאדמס. בישראל נקרא לזכרו מגזין הרשת הוותיק למדע בדיוני בלי פאניקה, בעריכת כותב שורות אלה.

היה שלום, דאגלס, ותודה על הספרים.

כתבה זו פורסמה לראשונה באתר מכון דוידסון בתאריך 25.5.19

ספרים וסופרים
5 דק׳
מצעד ספרי המדע

מצעד ספרי המדע

מאת: ד"ר ליאת בן דוד, ד"ר ארז גרטי, איתי נבו, נעם לויתן, רמי שלהבת, ורד שפירא

הזדמנות אחרונה לראות / דגלס אדמס ומארק קרוורדיאן

"הלכנו בעקבותיהם, פוגשים גורילות בזו אחר זו עד שנתקלנו לבסוף בכסוף גב נוסף, שרוע על צידו תחת שיח, מגרד באוזנו המרוחקת ומתבונן באפס מעשה בשני עלים. בן רגע היה ברור לי מה הוא עושה. הוא הרהר במשמעות החיים; הגה דעות. זה היה ברור לגמרי". (ע' 84)

"הזדמנות אחרונה לראות" הוא ספר מסע וספר טבע, ספר על חיות וספר על אנשים, ספר עצוב ובו זמנית מצחיק עד דמעות. כתב אותו דגלס אדמס, סופר שהתפרסם כמחבר סדרת המדע  הבדיוני ההומוריסטי של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". אך בספר הזה אין שום דבר בדיוני. אדמס נסע עם הזואולוג מארק קרוורדיאן למקומות שונים ברחבי העולם כדי לראות חיות הנמצאות בסכנת הכחדה. יחדיו הם ביקרו במדגסקר ופגשו את האיי-איי, לסין לראות את דולפין הנהרות (שמאז כנראה כבר נכחד בטבע), לניו זילנד לפגוש את תוכי הקקפו ועוד. סיפורם של בעלי חיים אלו, ושל האנשים העושים כמיטב יכולתם לשמור עליהם, מסופר בהרבה חמלה והמון, המון הומור.

את הספר קראתי לראשונה במהלך התואר הראשון שלי. קטע אחד מתוכו נחקק במוחי במיוחד: הביקור של אדמס וקרוורדיאן אצל גורילות ההרים באוגנדה. התיאור של הגורילה המביט אל תוך עיניו, מבטו מהורהר, לא הרפה ממני. כחמש שנים לאחר מכן הגעתי בעצמי לאוגנדה, יחד עם אבי, לבקר את אותן גורילות. הספר הוא שהביא אותי לשם, ובצירוף ספרים אחרים דרבן אותי שנה בלבד לאחר מכן להתחיל דוקטורט בחקר התנהגות קופים.

(ממליצה: ד"ר יונת אשחר. הוצאת ידיעות אחרונות, 2005. מאנגלית: ירון בן עמי. 225 עמודים).

קו האורך / דווה סובל

"לאיזה כיוון עלי ללכת?" היא אחת משאלות היסוד שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו בהקשרים שונים של חייו. במאה ה-18 השאלה הזו נחשבה ל"שאלה המדעית החשובה ביותר של המאות האחרונות". בעידן שבו הסחר הימי, מסעות הגילוי הגדולים וצמיחת האימפריות הגלובליות צברו תאוצה, היכולת לנווט בים הפתוח נהייתה שאלה כלכלית, ביטחונית וקיומית.

לאחר אסון ימי שבו קיפחו אלפיים בני אדם את חייהם הכריזה הממלכה הבריטית על פרס "בגובה דמי הכופר של מלך" למי שימצא פתרון לבעיה. טובי המדענים התחרו ביניהם, אבל את הפרס קטף נגר-שען קטן. במשך ארבעים שנה הוא השתמש במיטב הידע הטכנולוגי, הכימי והלוגי שבידיו כדי לפתח ולשכלל שעונים שיאפשרו את מדידת קו האורך באופן מדויק בים. קראו לו ג'ון הריסון, והספר "קו האורך" מספר את סיפורו ואת סיפור שעוניו.

אני זוכרת את מה שחשתי כשסיימתי לקרוא את הספר. עוצמת החשיבה והעשייה האנושיים עוררה בי השראה והתרגשות עזים, עד כדי כך שהיה לי ברור שאני חייבת למצוא את ההזדמנות לראות את השעונים האלה במו עיניי. כמעט 300 שנה אחרי שנוצרו נסעתי למוזיאון הימי בגריניץ'. קור, ערפל וגשם טורדני כמו שרק אנגליה יודעת לספק אפפו אותי כשנסעתי ברכבת וצעדתי למוזיאון. הגעתי רטובה ורועדת, אבל כשנכנסתי ונעמדתי מול ארבע השעונים, שנבנו מתוך מחשבה אנושית מדויקת, מורכבת ויפהפייה – חשתי שאני ניצבת בפני גדולת האדם והטוב שבו. לחיי הספינות שבדרך!

(ממליצה: ד"ר ליאת בן דוד. הוצאת כתר, 1998. מאנגלית: נילי לנסברגר. 169 עמודים).

כריכות הספרים קו האורך, המפץ הגדול, הזדמנות אחרונה לראות

המפץ הגדול / סיימון סינג

כותרת המשנה של הספר היא "התגלית החשובה ביותר בכל הזמנים", והמשכה, שלא הופיע משום מה במהדורה העברית, הוא "ומדוע אתם צריכים לדעת עליה הכול".

ייתכן שקצת מוגזם להתייחס למפץ הגדול כתגלית החשובה בכל הזמנים, שכן ספק אם חשובה יותר מהגילוי שכוכבי הלכת סובבים סביב השמש, מהטבלה המחזורית ומשמעויותיה, מפענוח מבנה ה-DNA או מתורת האבולוציה. חשיבותה העיקרית של תיאוריית המפץ הגדול אינה בהכרח בהבנה איך בדיוק נוצר היקום, אלא בהמחשת השיטה המדעית: העלאת השערה ותכנון ניסוי או תצפית שיחזקו או ישללו אותה, בלי לדעת מראש את התוצאה.

הדרך אל תיאוריית המפץ הגדול הייתה רצופה השערות, תצפיות וניסויים. לא תמיד הראיות המדעיות נשקלו על פי ערכן הסגולי, שכן במקרים רבים עמדו בדרכן תפיסות שגויות, אמונות דתיות או יריבויות אישיות בין מדענים. סופר המדע הפופולרי סיימון סינג, בספרו הטוב ביותר לטעמי, לוקח אותנו במסלול הנפתל והארוך של האנושות בדרך לחקר ראשית היקום – מהאסטרונומים של יוון העתיקה, דרך קופרניקוס, קפלר, גליליאו וניוטון, משם לאיינשטיין, האבל ובני תקופתם ועד לתגליות פורצות הדרך של סוף המאה ה-20.

התוצאה היא מסע מופלא בין תגליות, רעיונות חדשניים וסיפורים אנושיים. גדולתו העיקרית של הספר היא היכולת לגולל את הסיפור בצורה ברורה ופשוטה לכול – מבוגרים ומתבגרים יכולים ליהנות ממנו כמו ספר מתח, ולא רק כספר מדע עיוני. כי בסופו של דבר, מהו המדע אם לא סיפור?

(ממליץ: איתי נבו. הוצאת ידיעות ספרים, 2007. מאנגלית: דפנה לוי. 570 עמודים).

רובים, חיידקים ופלדה / ג'ארד דיימונד

איך קרה שילידי אירופה ואסיה כבשו  את רוב העולם, ולא התרבות האצטקית או הפולינזית הן אלה שמושלות כיום בברלין, טוקיו וירושלים? במשך השנים התשובות שסופקו לשאלה הזאת לא היו מספקות, ונטו להתמקד בעליונות כביכול של האדם הלבן.

ג'ארד דיימונד, בספרו זוכה פרס פוליצר "רובים, חיידקים ופלדה", שולל בקלות את ההסברים הגזעניים ומטיל את האחריות בעיקר על הגיאוגרפיה ועל תפוצת המינים הניתנים לביות ברחבי העולם. בכתיבה רהוטה המבוססת על עובדות וטיעונים הוא מראה איך הגורמים הסביבתיים הטריוויאליים לכאורה הללו אפשרו התפתחות של חברה טכנולוגית במסופוטמיה הקדומה, בסין ובאירופה, והקלו על הפצתה ברחבי איראסיה. אותם גורמים בדיוק בלמו התפתחויות דומות ביבשות אחרות ואפשרו לאירופאים להפיץ בעולם את מקורות כוחם: נשק חם, מחלות וידע טכנולוגי.

מעל הכול מדובר בספר יפה מבחינה רעיונית: הוא מציע הסבר פשוט ואלגנטי לשאלה כבדת משקל, ומנמק אותו היטב. עם זאת, הוא לא מושלם. דיימונד מסביר היטב מדוע איראסיה ניצחה, אך ההתעלמות שלו מגורמים תרבותיים וסוציולוגיים מקומיים משאיר פתוחה את השאלה איך קרה שבריטניה, ולא סין לדוגמה, הייתה זאת שהקימה אימפריה חובקת עולם. אחרי הכול שתיהן נהנו מאותם יתרונות שהספר מתאר.

למרות החיסרון הזה, מדובר בספר מרתק לקריאה ומעורר מחשבה. דיימונד יוצא בו היטב מהקופסה ותוקף בעיה מוכרת מזווית רעננה, על סמך ראיות – והרי זאת התכונה היסודית ביותר של מדע מקורי ופורץ דרך.

(ממליץ: רמי שלהבת. הוצאת עם עובד, 2002. מאנגלית: עתליה זילבר. 376 עמודים).

חשיבה חדה / גלעד דיאמנט

"קחו את הגלולה האדומה, נישאר בארץ הפלאות ואני אראה לכם עד כמה עמוקה היא מאורת הארנב. זכרו: כל מה שאני מציע לכם זו האמת. לא יותר" – מורפיאוס (מהסרט "מטריקס")

אחיזות עיניים, הטעיות ו"פייק ניוז" קיימים משחר ההיסטוריה. חזינו בהם מקדמת דנא אצל רופאי אליל, מוכרי שיקויים וקוראים בקלפים. קל מאוד ליפול בקסמיה של מגדת העתידות שנראה כאילו היא יודעת עליך הכול, המטפל שמבטיח הרים וגבעות בטיפול ייחודי תמורת תשלום מתאים, או להאמין להודעה בוואטסאפ שמזהירה לא לשתות מים חמים.

דפוסי החשיבה שנצרבו לאורך מיליוני שנות אבולוציה לא בהכרח מתאימים לעולם המודרני, שבו קל מאוד לקשר בין דברים שאינם בהכרח קשורים. אנשים וארגונים מנצלים את דפוסי החשיבה הללו כדי לזרוע בנו פחד, לתמרן אותנו או למכור לנו מוצרים ושירותים שאיננו צריכים.

בספרו "חשיבה חדה" מנתח גלעד דיאמנט את הדרכים שבהן אפשר לשטות בנו ומציע כלים מעשיים ופשוטים לזהות ולסכל את הניסיונות הללו. הוא מספק דרכים להעריך מהימנות של מידע באינטרנט, לזהות אחיזות עיניים ובעיקר מאפיין מה צריך להדליק לנו נורה אדומה בראש.

את הכלים הללו הוא מדגים באמצעות סיפורים אמיתיים שבהם הוא נתקל, כמו גבישי קרח שרגישים לכאורה לקללות, מגדת עתידות שבאורח פלא יודעת המון על מי שמגיעים אליה, הבלוף מאחורי ההומאופתיה, ניסוי מבוקר בנומרולוגיה ועוד. בכל אחד מהסיפורים הוא לוקח שיטה שנראית כאילו היא לקוחה מהעולם העל-טבעי, חושף את השקרים שמאחוריה ומוריד אותה אל קרקע המציאות. כך הספר נותן לנו כלים לחשיבה ביקורתית ומקנה לנו חיסון ממוכרי אשליות.

(ממליץ: ד"ר ארז גרטי. הוצאה עצמית, 2014. 274 עמודים)

גלפגוס / קורט וונגוט

השנה היא 1986, ספינת פאר עוגנת באקוודור בדרך לשיט תענוגות חלומי באיי גלפגוס, עם כל המי ומי. אבל שרשרת אסונות משבשת את המסע וגורמת להכחדת האנושות. רק קברניט האנייה, אלמנה מבוגרת, נערה עיוורת, צעירה הרה ושש יתומות משבט מקומי חומקים מהכחדה ומגיעים לאחד מאיי גלפגוס – הם בני האדם האחרונים. כעבור מיליון שנה מתפתחים בני האי ליצורים ימיים פרוותיים, מצוידים בסנפירים ובעלי מוחות קטנים.

קורט וונגוט לא היה סופר שגרתי. אף פעם לא תמצאו בספריו דברים כמו גיבור טרגי שעולה לגדולה נגד כל הסיכויים. החיים הם אקראיים. אם אתה חי או מת, מצליח או לא, זה לא כי גורלך נגזר מראש, אלא כי אלו החיים. הספר "גלפגוס" מתאר התרחשות בדיונית ובוחן התפתחות אבולוציונית בהקשר אקראי, כמו באבולוציה. הניצולים שהגיעו לגלפגוס שרדו בזכות רצף מקרים, לא כי היו להם כישורים ויכולות. כמו באבולוציה, אין כאן כיוון ומטרה, ואין שאיפה לשיפור. בתוך אוסף התכונות שהגיעו לאי, המותאמות ביותר לסביבה נותנות יתרון והסביבה מכתיבה את כיוון ההתפתחות. כך זה עובד.

במהלך כתיבת הספר יצא וונגוט עצמו למסע באיי גלפגוס, מלווה בצי של סירות מנוע וביולוגים. מן הסתם הוא היה מותאם יותר לסביבתו מצ'רלס דרווין, שעשה את המסע הזה 150 שנה לפניו. אך היתרון האמיתי, הוא ציין, היה שבניגוד לדרווין הצעיר הוא כבר הכיר את תורת האבולוציה.

(ממליצה: ורד שפירא. הוצאת זמורה ביתן, 1991. מאנגלית: חיים תדמון. 229 עמודים).

כריכות הספרים גלפגוס, הדג שבתוכנו, רובים, חרקים ופלדה, חשיבה חדה

הדג שבתוכנו / ניל שובּין

הכותרת המלאה של ספרו של הפלאונטולוג והביולוג האבולוציוני ניל שובין היא "הדג שבתוכנו: מסע אל ההיסטוריה בת 3.5 מיליארדי שנים של גוף האדם". ואכן בגוף האדם מסתתרים איברים, שרידים ופגמים המסגירים את האבולוציה שהתרחשה מרגע שהופיעו החיים על פני כדור הארץ ואת הקשר שלנו ליצורים החיים האחרים.

שובין מציג דוגמאות שמאפשרות לנו לחזות באבולוציה כפי שהיא משתקפת בנו ובעולם הסובב אותנו: שיהוקים, הוא מסביר למשל, הם שריד אבולוציוני מאבותינו הדגים והדו-חיים.

הספר נפתח בתיאור הגילוי של "טיקטאליק", מאובן של בעל חיים שהוא צורת מעבר בין הדגים לחיות היבשה. שובין ועמיתו טד דשלר ידעו היכן לחפש את המאובן הנדיר, מאחר שנעזרו בתיאוריית האבולוציה כדי לחזות באיזה אזור, באילו תנאי שטח ובאיזו תקופה היסטורית צפוי להימצא מאובן של בעל חיים כזה. החיזוי הוביל אותם לאי אלזמיר בקנדה הארקטית, ואחרי יותר משש שנים של חיפושים שם הם אכן מצאו אותו.

הכתיבה של שובין מרתקת והוא מרבה לתבל את הממצאים מתחום המאובנים, הגנטיקה והאנטומיה המשווה בסיפורים משעשעים. לדוגמה, בחיפושים אחר טיקטאליק הוא ועמיתיו נבהלו עד עומק נשמתם כשהבחינו מרחוק בדוב קוטב מתקרב אליהם. רק לאחר זמן הבינו שלא מדובר בדב רחוק אלא בארנבת קוטב קרובה בהרבה ובלתי מזיקה.

"הדג שבתוכנו" הוא ספר מרתק, קריא, מהנה ומומלץ ביותר.

(ממליץ: ד"ר נעם לויתן. הוצאת ידיעות ספרים, 2010. מאנגלית: עדי מרקוזה-הס. 294 עמודים).

פורסם לראשונה באתר מכון דוידסון בתאריך 18.6.19 לכבוד שבוע הספר העברי

ספרים וסופרים
8 דק׳
עתידנות בספר ילדים

עתידנות בספר ילדים

כתב: איתי נבו

אריך קסטנר (Kästner) היה אחד מסופרי הילדים הגדולים בהיסטוריה. הוא נולד בדרזדן ב-1899 וגדל במשפחה קשת יום. כשהיה בן 15 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שאירועיה השפיעו עליו עמוקות וצרבו בתודעתו עמדו אנטי-מלחמתיות.

בסוף שנות ה-20 החל לפרסם ספרים, בעיקר לילדים ונוער. כמה מספריו הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות הילדים, ביניהם "אמיל והבלשים", "פצפונת ואנטון", "הכיתה המעופפת", "האיש הקטן" ו"אורה הכפולה". בספריו בלט מאוד מוטיב הצדק החברתי – סיוע לחלש ולעני, עזרה הדדית, חברות אמת, חינוך טוב והגינות בסיסית בין בני אדם.

רוב ספריו של קסטנר מתרחשים בעולם מציאותי מאוד, באירופה (ובעיקר בגרמניה) של תקופתו. יוצא דופן בולט מאוד הוא הספר "35 במאי", שכפי שאפשר להבין גם משמו מתרחש כמעט כולו במחוזות דמיוניים לגמרי. בספר, שראה אור ב-1931, יוצאים הילד קונרד (דני בתרגום העברי הישן) ודודו הרוקח רינגלהוט (סבוני), למסע לים הדרומי בליווי סוס קרקס המחליק על גלגיליות.

כדי להגיע לים הדרומי נכנסים השלושה לארון העתיק במסדרון דירתו של הדוד רינגלהוט ומגיעים ממנו למקומות שונים ומשונים: ארץ העצלנים, מצודת "העבר המזהיר" שבה הם נתקלים בדמויות היסטוריות רבות, "העולם ההפוך" שמנוהל בידי ילדים, עיר העתיד "קרית חשמל", קו המשווה והים הדרומי עצמו.

גם בחלקים רבים של הספר הזה שילב קסטנר ביקורת חברתית נוקבת. הילד ודודו יוצאים למסע משום שקונרד נדרש לכתוב חיבור על הים הדרומי, כיוון שהוא טוב בחשבון. המורה שלו אמר שהילדים הטובים בחשבון הם חסרי דמיון, ולכן הילד מסיק שלא כדאי לדעת חשבון.

הסוס, מצדו, מלין על המכוניות הגוזלות את פרנסתם של בני מינו ומותירות אותם מחוסרי עבודה. בקו המשווה, שהוא רצועת פלדה הנמתחת על פני הים, הם מוצאים מנקה שמצחצחת אותו כדי להסיר את החלודה. כשהם מציעים לה להשתמש בצבע נגד חלודה, אומרת המנקה שהוא צריך להחליד קצת, אחרת היא תישאר בלי פרנסה. בעולם ההפוך מחנכים במוסד מיוחד הורים המתעללים בילדיהם או מכים אותם, וב"עבר המזהיר" נקלע רינגלהוט לעימות עם שני מצביאים היסטוריים (חניבעל והדוכס ולנשטיין), שמשחקים בחיילי עופרת אך משבחים הקרבת עוד ועוד חיילים למען הניצחון בשדה הקרב.

מבט לעתיד
כשחושבים על ספרים שחזו את העתיד, בדרך כלל לא חושבים על קסטנר. שמות כמו ז'ול ורן, ארתור סי קלארק, ה"ג' וולס, 
אייזק אסימוב, רוברט היינליין, דגלאס אדמס ואחרים, מזוהים הרבה יותר עם תחזיות של טכנולוגיות עתידות מתקדמות. אך קריאה ב-"35 במאי" מעלה שקסטנר לא נפל מהם בתחום החיזוי הטכנולוגי, וכמה מתחזיותיו, המתוארות בפירוט רב, התממשו בדיוק מפתיע כמה עשרות שנים מאוחר יותר.

רכבת תחתית אוטומטית: ביציאה מהעולם ההפוך נכנסים שלושת גיבורי הספר לרכבת תחתית מוזרה: בלי כרטיסן ובלי נהג ונוסעת במהירות מסחררת. כיום לרוב הרכבות עדיין יש נהג, אך במקומות רבים, ובמיוחד במסילות סגורות בלי התפצלויות (למשל רכבת פנימית בין טרמינלים של נמל תעופה), לא נדיר למצוא רכבות אוטומטיות לגמרי. מכירת כרטיסים ממוחשבת, וגם תיקוף הכרטיס במקרים רבים הפכו כבר מזמן לשגרה.

גורדי שחקים מאלומיניום: בצאתם מאותה רכבת תחתית נתקלים השלושה במעין יער של גורדי שחקים. את המגמה הזו היה קל לקסטנר לחזות, משום שבניית מגדלים כאלה היתה בשיא תנופתה, בעיקר באמריקה. ב-1931, שנת צאתו של הספר לאור, נפתח בניו יורק בניין האמפייר סטייט, שהיה אז הגבוה בעולם. זמן קצר לאחר מכן הם מבחינים שגורדי השחקים עשויים מאלומיניום – וזה כבר רעיון מהפכני לתקופה שבה חומר הבנייה העיקרי היה אבן או בטון, לעתים עם שלד פלדה.

גם היום אלומיניום לבדו אינו יכול להיות חומר בניין עיקרי, אך הוא משולב במבנה החיצוני של בניינים רבים, בעיקר כמסגרות לחלונות וקירות זכוכית, כך שבניינים רבים אכן נראים כאילו הם מצופים באלומיניום. יש כיום מתכות קלות היכולות לשמש גם בבנייה, אבל לפחות נכון לעכשיו העלות של גורד שחקים כזה תגרד בעצמה את השמיים.

מדרכות נעות: שלושת הנוסעים מגלים שהמדרכה בעיר העתיד היא למעשה סרט נע שאפשר לעמוד עליו ולנסוע לאורך הרחובות, ומי שרצה להיכנס לחנות יורד ממנו ועומד על מדרכה רגילה. רעיון הסרט הנע לא היה המצאה של קסטנר – מסועים כאלה הוצגו כבר בתחילת המאה ה-20 בירידים, למשל בתערוכה הבינלאומית בפריז בשנת 1900. ואולם לשימוש מסחרי הם נכנסו רק בשנות ה-50.

ב-1958 הותקן בפעם הראשונה מסוע כזה בנמל התעופה של בדאלאס בטקסס, וכיום הם נפוצים מאוד בנמלי תעופה ובמקומות אחרים שבהם המבקרים נדרשים לעבור ברגל מרחקים גדולים: למשל תחנות רכבת גדולות, מוזיאונים ואפילו קניונים. אגב, התחזית של המדרכות הנעות לא היתה בלעדית של קסטנר: מדרכות דומות נראות בכמה סצנות בסרט העתידני (והאילם) "מטרופוליס" מ-1927, והעניקו השראה גם לסיפור המדע הבדיוני המשפיע "הדרכים חייבות לנוע" של היינליין מ-1940.

טלפון נייד: את הרושם הגדול ביותר על המבקרים בעיר העתיד הותיר אדם שנסע על המדרכה לפניהם, ופתאום ירד אל הכביש, הוציא מכיס מעילו שפופרת טלפון, השמיע לתוכה מספר וקרא: "גרטרוד? שמעי נא, היום אאחר לארוחת הערב". בתחזית הזאת היה קסטנר חלוץ של ממש. השימוש בטלפונים כבר היה נפוץ ומקובל בזמנו, אך השימוש במכשירי קשר אלחוטיים נמצא עדיין בחיתוליו. בשנות ה-20 הותקנו מכשירי קשר כאלה בכמה קווי רכבת בגרמניה (ספק אם כלי רכב אחר היה מסוגל לשאת אותם, בשל גודלם ומשקלם).

טלפונים ניידים של ממש, שמסוגלים להתקשר גם לרשת הטלפון הקווית, יצאו לשימוש מסחרי בארה"ב רק בסוף שנות ה-40. גם הם היו כבדים ומסורבלים מאוד, ולכן היו שימושיים רק במכונית, ולא לנשיאה בכיס.

הזינוק בטכנולוגיית הטלפונים הניידים הגיע בשנות ה-70, עם פיתוחו של הרעיון הסלולרי (כלומר מבוסס על תאים). על פי העקרון הזה, כל אזור גיאוגרפי מחולק לתאי שטח שבמרכזם אנטנה, והמערכת יודעת להעביר כל מכשיר מאנטנה לאנטנה כשהוא עובר בין תאי השטח. האפשרות לשדר לאנטנה קרובה יחסית, והשכלולים בתחומי האלקטרוניקה והסוללות, אפשרו למזער את המכשירים הניידים, ובשנות ה-80 כבר התחילו להופיע מכשירים שאכן היה אפשר להכניסם לכיס, כפי שחזה קסטנר. השילוב בין טלפונים למחשבים זעירים, איפשר גם להשתמש בתוכנות שמזהות קול ולהקריא מספרים או שמות לטלפון במקום חיוג או הקלדה.

מעניין לשים לב שבין השורות חזה קסטנר עוד תופעה מעניינת. אצלו, המטלפן יורד מהסרט הנע בזמן השיחה, אולי כדי לא להפריע לנוסעים האחרים, או שמא כדי לא לאבד ריכוז ולהתנגש במישהו. הלוואי שמשהו מהנימוס הגרמני המובנה בתחזיתו היה שורד גם במאה ה-21.

מכוניות בלי נהג: קונרד מבחין לתדהמתו שלמכוניות בעיר העתיד אין נהג, וזקנה חביבה מסבירה לשלושת המטיילים כי המכוניות בעיר העתיד נהוגות מרחוק, בשיטה המבוססת על קשר מתוחכם בין שדה אלקטרומגנטי לתחנת השידור. כ-80 אחרי צאתו של הספר לאור התחיל החזון לקרום עור וגידים, בכמה מיזמים, ובראשם המכוניות האוטונומיות של גוגל.

קסטנר לא היה הראשון להציע חזון כזה – כבר בשנות ה-20 היו דיווחים בעיתונות על פיתוחים עתידיים כאלה, אבל חלפו עשורים רבים בטרם הבשילה הטכנולוגיה. המכוניות הניסיוניות של היום דומות רק במידה מסוימת לחזון של קסטנר, משום שהן אינן דורשות תחנת שידור, אך הן מצוידות במערכות תקשורת, ואפילו למערכת איכון לוויינית – שקסטנר לא חזה. עם זאת, גם במכונית האוטונומית הוא שילב את המערכת הקולית המאפשרת לקשישה החביבה פשוט לומר לרכב לאן לנסוע – טכנולוגיה שבהחלט נמצאת בהישג ידנו.

עיתון בשמיים: תושבי עיר העתיד רואים את העיתון מודפס בשמיים, באותיות "לבן על גבי תכלת". בספר התושבים נעמדים לקרוא את העיתון של אחר הצהריים, מה שמעיד שהוא מתעדכן כנראה כמה פעמים ביום, קצת בדומה לאינטרנט כיום. אמנם הטכנולוגיות שברשותנו מאפשרות כיום להדפיס את העיתון על צגים נוחים וזמינים הרבה יותר, אך הרעיון של עיתון כזה, או לפחות מבזקי חדשות כתובים, מיושם כיום בכל בית, משרד או חדר המתנה.

מעניין לשים לב גם לתוכן העיתון – נוסף על דיווח בדבר משא ומתן עם תושבי מאדים, מופיע בו פירוט של שידורי רדיו והצגות קולנוע בבתים פרטיים. החזון הזה פורסם חמש שנים לפני שידור הטלוויזיה הראשון בהיסטוריה – הרבה לפני שהטלוויזיה אכן הגיעה לכל בית והמונח "קולנוע ביתי" היה למציאות.

תעשייה אוטומטית: בעיר העתיד יש מפעל ענקי שאליו שועטים, או נשאבים, מאות בני בקר. בצד השני של הבניין עומדת שורה ארוכה של רכבות משא חשמליות, ומהקיר האחורי נופלת לתוך הקרונות התוצרת המוכנה: מזוודות עור, חביות חמאה, נעלים, שימורי בשר, גבינה, נקניקים ואפילו מיתרי כינור. את כל העבודה עושות מכונות, ורק אדם אחד משגיח על המפעל. התעשיה של ימינו עדיין לא הגיעה לרמה כזאת של יעילות, אבל המגמה היא בהחלט בכיוון הזה. מקצועות רבים נעלמים והולכים כשמחשבים ורובוטים תופסים את מקומם של העובדים האנושיים.

חוש צדק חברתי מפותח, אבל גם תחזיות טכנלוגיות מפתיעות ברמת הדיוק שלהן. אריך קסטנר | מקור: ויקיפדיה

העתיד שלא היה
יש בעיר העתיד של קסטנר גם כמה חזונות שלא התגשמו, בעיקר בתחום החברתי. הזקנה במכונית מספרת להם שבקרית חשמל אנשים אינם זקוקים לכסף: המכונות מספקות את כל צרכיהם, וגם החקלאות ממוכנת ברובה. אנשים שעובדים עושים את זה להנאתם, כדי לא להשמין, כדי לתת מתנות איש לרעהו או פשוט כדי ללמוד דבר חדש.

עיר העתיד מקבלת את כל החשמל שלה מאשדות הניאגרה. בין השורות קסטנר רמז כנראה על מערכת הובלת חשמל למרחקים ארוכים מאוד, משום שגם בדמיון הדרך בין ברלין לים הדרומי אינה עוברת בצפון אמריקה. בגלל הגשמים העזים שירדו שם עוצמת הזרם גדלה, והחשמל הבלתי נשלט מביא לחורבנה של העיר. שלושת המטיילים הנמלטים ממנה רואים את המעליות עפות מהגגות, גורדי השחקים קורסים, בית החרושת עובד הפוך ובשמיים מופיע העיתון של מחרתיים. האם זו היתה דעתו של קסטנר על הסכנה של תלות יתר בחשמל ובטכנולוגיה? את זה נשאיר לשיקול דעתו של הקורא.

עצלנים וחרוצים
הרבה לפני עיר העתיד מבקרים שלושת גיבורי הספר בארץ העצלנים. גם שם מתאר קסטנר שפע של פטנטים מתוחכמים שנועדו להקל על חייהם של בני האדם: עצים שגדלים עליהם כל סוגי הפירות ובלחיצה על כפתורים בגזע אפשר לקבל מוצרים שונים: לפתן, עוגת פרי, ריבה ועוד; תרנגולות שגוררות מחבתות, וכשהן רואות בני אדם הן מטילות מיד חביתה עם נקניק או עם אספרגוס; בתים שסוסים גוררים אותם ממקום למקום כדי שהדיירים לא יצטרכו לצאת וללכת; בגדים צבועים על הגוף שפוטרים את העצלן מהצורך להתלבש; ארוחה המורכבת מגלולות בטעמים שונים בליווי שקופיות של מאכלים החוסכת את הצורך לבשל, לערוך, ללעוס ולהדיח כלים; מטריות שצצות מהאדמה עם רדת הגשם; ואפילו תחנת ניסיונות שבה מופיע מיד כל מה שהאדם מדמיין.

מעניין לשים לב שקסטנר השכיל להבחין בין טכנולוגיות, שרבות מהן מיושמות בצורה זו או אחרת קצת פחות ממאה שנים לאחר כתיבת הספר, לבין רעיונות דמיוניים באמת או בלתי ניתנים ליישום. הוא חילק אותם באופן מובחן מאוד בין שני העולמות האוטופיים שברא. את הפטנטים הדמיוניים הוא מיקם בארץ העצלנים, ואילו בטכנולוגיה היישומית זכו תושבי עיר העתיד, שאינם צריכים לעבוד אך הם חרוצים מטבעם וממלאים את זמנם בעיסוקים שונים.

בסופו של דבר העצלנים ממשיכים בדרכם, בעוד העיר האוטומטית נחרבת. אבל קסטנר לא מותיר אותנו פסימיים לגמרי. כשהדוד רינגלהוט זועק "גן העדן מתפוצץ!" למראה חורבנה של העיר האוטומטית, קונרד תופס בזרועו ואומר, "אין בכך כלום! כשאגדל, נבנה לנו גן עדן חדש!"

כתבה זו פורסמה לראשונה באתר מכון דוידסון ב-4.6.16 הלא הם ה35 במאי

ספרים וסופרים
8 דק׳