מדע וחברה

מאת: רמי שלהבת

מאת: רמי שלהבת

1984 הייתה שנה מפחידה – זו שבה עמדה להתגשם הדיסטופיה של ג'ורג' אורוול על הדיקטטורה של האח הגדול. אם לא די בכך, בישראל נוסף לזה ממד סמלי מאיים לא פחות – שנת תשמ"ד, שעוררה קונוטציות של שמד ואובדן. המתח הבין גושי היה אז בשיאו, חודשים ספורים אחרי שנשיא ארצות הברית רונלד רייגן הכריז על תוכנית "מלחמת הכוכבים" שהבטיחה להרחיב את המלחמה הקרה גם לחלל החיצון, המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס התקיימו בסימן החרם של מדינות ברית ורשה. מצב העולם נראה רע.

באופן נדיר למדי, יצירה ספרותית הפכה לחלק מהשיח הציבורי באותה שנה, במיוחד בתחילתה. בשלהי 1983 נמכרו מדי יום בארצות הברית כ-50 אלף עותקים של הספר "1984", ואילו בבריטניה הכריזה ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר בנאום ראש השנה שלה "אורוול טעה", והגדירה את 1984 "שנת תקווה וחירות" – כניגוד חד לתחזיות הקודרות של הסופר. ב"מעריב" דיווח העיתונאי אבי מלר על עלייה תלולה במספר ההורים בבריטניה שקראו לילדיהם ג'ורג' או אורוול.

הדיון הרב בספר העיד רבות על כוחה של היצירה של אורוול, אך לאו דווקא על סכנה אמיתית שנשקפה לעולם. בחלוף השנה העולם לא השתנה מהותית: הוא נשאר מחולק לשני גושים על סף מלחמה, כפי שהיה מאז 1946, ויישאר כך עוד חמש שנים לפחות. נראה היה שניצלנו ותחזיותיו של אורוול התבדו – לא היה אח גדול שמשגיח עלינו מלמעלה, לא "סוצאנג" או "שיחדש", ושום "טלסקרין" לא צפה עלינו בסלון ביתנו. האיום חלף.

דווקא היום, 68 שנה אחרי פרסומו של הספר, התחזיות של אורוול נראות קרובות יותר להתממש – לפחות בממד הטכנולוגי. שלא כמו ב-1984 האמיתית, היום האח הגדול, בדמות תאגידי ענק וממשלות גם יחד, עוקב אחרינו באופן יומיומי דרך מאגרי מידע, נווטנים, מצלמות אבטחה וביג דאטה. עד כמה הסכנות שהציג אורוול ממשיות בימינו?

כישלון הקומוניזם

אריק ארתור בלייר (Blair), אחד מחשובי הסופרים וההוגים הפוליטיים הבריטיים במאה ה-20, מוכר הרבה יותר בשם העט ג'ורג' אורוול (Orwell). הוא נולד בהודו לאב שהיה פקיד בשלטון הבריטי ובצעירותו שירת במשטרה בבורמה ולמד לתעב משטר הדיכוי הקולוניאליסטי. אז הוא גם גיבש את עמדותיו הסוציאליסטיות. בהמשך נלחם נגד הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד, ובהדרגה התפכח מהקומוניזם, אך נשאר מתנגד מר לכל סוג של דיכוי.

במשך השנים פרסם אורוול מסות פוליטיות רבות וספרי פרוזה, שהבולטים בהם היו "חוות החיות" וכמובן "1984". בספריו הוא ביטא סלידה עזה מכל סוג של טוטליטריות וביצירותיו המאוחרות גם מתח ביקורת עזה על המשטר הסטליניסטי בברית המועצות.

הביקורת הזאת נמצאה גם במוקד של "1984", המתרחש באנגליה תחת שלטון מדכא שיצר בהשראה ישירה מברית המועצות. אנגליה הפכה לחלק ממדינת ענק בשם אוקיאניה – אחת משלוש מעצמות ששולטות בעולם כולו. שלוש המדינות מקיימות משטר דיקטטורי דומה – שלטון דיכוי של המפלגה, הנעזר בכל האמצעים המוכרים לנו מדיקטטורות קיימות – אבל יותר מהכול. יותר סוכני חרש, יותר מלשינים – אפילו הילדים מחונכים להלשין על הוריהם, יותר חדירה לרשות הפרט, ובעיקר דיכוי גורף יותר שמגיע אפילו למחשבה. המשטרה – משטרת המחשבות – לא אוכפת חוקים, משום שהם אינם קיימים. היא נאבקת בראש ובראשונה בפשעי המחשבה, דהינו כל דבר שמערער על שלטונו של האח הגדול.

גיבור הספר הוא וינסטון סמית, עובד זוטר במינסטריון האמת שתפקידו לשכתב את ההיסטוריה ולהתאים אותה להווה. אולם בסתר לבו סמית שונא את האח הגדול, מתעב את סיסמאות המפלגה ואת חוקיה ומייחל למרוד בה. ככל שהספר מתקדם איבתו למפלגה מתחדדת ובמקביל נחשפות שלל הדרכים הפוליטיות והטכנולוגיות שבהן הדיכוי משמר את עצמו.

האח הגדול צופה בך

במוקד הדיכוי הזה נמצא הטלסקרין – מסך ענק שנמצא בכל בית ואף ברחובות ובמקומות העבודה, משדר תעמולה בלתי פוסקת ועוקב בתורו אחרי האזרחים בתוך בתיהם. בשטחים פתוחים אין כמובן טלסקרינים, אבל חבויים בהם מתקני האזנה.

הטלסקרינים דומים לטלוויזיות השטוחות של ימינו, אבל נבדלים מהם בשתי תכונות מהותיות – אי אפשר לכבות אותם, והשידור בהם הוא דו-כיווני, מגוף השידור לבתים ומהבתים למינסטריון האהבה – המשטרה החשאית. הטכנולוגיה עצמה לא נראית בדיונית במיוחד בימינו. אין כל קושי לייצר טלוויזיות עם מצלמות צמודות ומיקרופונים ולשדר אותות דו-כיווניים.

מרכיב שידרוש תשומת לב מיוחדת הוא המיקרופונים הרגישים של הטלסקרין, שלפי הספר קולטים אפילו פעימות לב. אין ספק שיידרשו אלגוריתמים יעילים לסינון רעשים לא רלוונטיים – משימה לא פשוטה, אבל אפשרית. בעיה נוספת שאוקיאניה תצטרך לפתור היא כוח האדם הדרוש לפיקוח על מיליוני מסכים בכל רגע נתון. אפשר יהיה לצמצם את הבעיה הזאת באמצעות טכנולוגיות "ביג דאטה" (נתוני עתק), שיאפשרו למפלגה לזהות דפוסים בתוך שטף המידע העצום ולעקוב רק אחרי אנשים שפעילותם חשודה. גם צריכת האנרגיה של מערכת ענק כזאת תדרוש מענה טכנולוגי.

הטלסקרין הוא כמובן טכנולוגיה בדיונית, ואפילו בדיקטטורות הגרועות ביותר האקלים הפוליטי לא יאפשר את השימוש בה. במקום זאת "האח הגדול", בדמות ממשלות ותאגידי ענק, עוקב אחרינו באמצעות מצלמות אבטחה, נווטנים (ג'י-פי-אסים) ומחשבים.

היקף הפריסה של המצלמות בסביבה העירונית המודרנית נחשף היטב בפרשת חיסולו של איש החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי, בפעולה שיוחסה למוסד הישראלי. זמן קצר אחרי ההתנקשות בחייו, ב-20 בינואר 2010, חשפה משטרת דובאי שפע של מידע על 11 חשודים בהשתייכות לחוליית הרצח, כולל תמונותיהם במלון ומחוצה לו, דפוסי הפעילות שלהם והדרכונים המזויפים שבהם השתמשו, הכל על סמך אמצעי מעקב יומיומיים.

הפרשה הבליטה עד כמה קשה כיום לקיים פעילות חשאית במדינה שמרושתת בטכנולוגיות מודרניות, ושלממשל שלה יש אמצעים ואינטרס לחשוף את המידע. חקירת החיסול של מבחוח אמנם נגעה למאבק בין ממשלות, אבל באותה מידה המצלמות יכולות לשמש למעקב אחרי פשעים פליליים ו"פוליטיים" של כל אדם.

בערים רבות בעולם (למשל ירושלים ולונדון) פזורות כיום מצלמות אבטחה במקומות מרכזיים שמשמשות לפיקוח על פשעי רחוב כמו ונדליזם וכייסות ולוויסות התנועה בכבישים ומשדרות למרכזי בקרה עירוניים או משטרתיים. בנוסף, כוחות הביטחון נעזרים לא פעם במצלמות אבטחה של בתי עסק ומוסדות ציבוריים שאינן מחוברות לרשת הציבורית. במצלמות האלה נעשה שימוש לא רק לאכיפת חוק, אלא גם לפיקוח ולאכיפת משמעת במקומות עבודה ובבתי ספר.

משטרת המחשבות

הפיקוח על האזרחים נעשה גם דרך המחשב, בדרכים שאורוול לא העלה בדעתו. חברות מסחריות כמו גוגל ופייסבוק אוספות נתונים רבים על המשתמשים בהם ויודעות את דפוסי הגלישה שלהם באינטרנט ופרטים רבים על אורח חייהם ועל הקשרים החברתיים והעסקיים שלהם. אמנם המידע משמש כנראה בעיקר לצרכים מסחריים ובמיוחד לפרסום, אבל המידע החשוף בפני החברות הללו הרבה יותר רחב.

בשנים האחרונות נחשף שגם גופים ממשלתיים, ובמיוחד ממשלת ארצות הברית, עושים שימוש בנתונים הללו כדי לעקוב אחרי אזרחים ותיירים ולחפש דפוסים של התנהגות בלתי חוקית. המגמה התחזקה מאוד אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, שעוררו את הצורך במעקב אחרי טרוריסטים פוטנציאליים ובמניעת פשעים עתידיים ונתן לו לגיטימציה. במובן מסוים מדובר כאן, לפחות להלכה, ב"פשעי מחשבה", שכן המטרה של המעקב היא למנוע פשעים שעדיין לא קרו – בעיקר פיגועי טרור.