ספרים וסופרים

הסופר שהביא את המדע להמונים

הסופר שהביא את המדע להמונים

מאת: רמי שלהבת

מעטים הסופרים שהעניקו לילדים כה רבים את ההשראה להתעניין במדע כמו ז'ול ורן (Verne). הסופר הצרפתי, שהיה ממבשרי סוגת המדע הבדיוני, נשא תמיד את עיניו אל הטכנולוגיות החדשות ביותר של תקופתו ואל המדע פורץ הדרך וניסה לשער לאן יובילו את האנושות. סיפורי המסע שלו שלחו מיליוני קוראים אל הירח וחזרה, לשיט של עשרים אלף מיל במצולות הים או אל בטן האדמה. הידע המדעי והסקרנות חסרת הגבולות שלו שלחו את את פיליאס פוג להקיף את העולם בשמונים יום, שיגרו שלושה אנגלים לעוף חמישה ימים בכדור פורח מעל יבשת אפריקה ובעיקר העניקו למיליוני אנשים מפלט של דמיון וחיפוש אחרי ידע.

ב-8 בפברואר 1828 נולד בנאנט שבצרפת ילד סקרן, הבכור מבין חמישה ילדים, בשם ז'ול גבריאל ורן. אביו פייר ייעד אותו להמשיך בדרכו ולהיות עורך דין, אך דמיונו של ורן הצעיר נשא אותו למחוזות אחרים. האגדה מספרת שבגיל 11 בלבד הוא השיג לעצמו בחשאי תפקיד של נער סיפון על אונייה תלת-תרנית שהייתה בדרכה להודו, במטרה לראות עולם. לפי הסיפור, אביו הספיק לתפוס אותו בנמל הראשון שבו הספינה עגנה בדרכה, בפמבו שבצרפת, וגבה ממנו הבטחה לצאת להבא למסעות "רק בדמיון" – הבטחה שהוא מילא באמונה כל חייו. בפועל נראה שמדובר בבדיה או בהגזמה שהגתה אחייניתו מרגריט בביוגרפיה שכתבה עליו.

בגיל 19 החל ורן הצעיר לכתוב, אך בלחץ אביו נסע ללמוד משפטים בפריז. בבירה הצרפתית הוא התחבר לחוגי הבוהמה וכתב כמה מחזות ושירים במקביל ללימודיו, שאותם השלים בשנת 1851.

במקום לעסוק בעריכת דין נמשך ורן לכתיבה ולמדעים, ופרסם באותה שנה את סיפוריו ומאמריו הראשונים בכתב העת "מוזיאון המשפחות" (Musée des familles), שהוקדש לגיאוגרפיה, היסטוריה מדע וטכנולוגיה. במקביל הוא קיבל עבודת מזכירות בתיאטרון שהותירה לו זמן רב לכתיבה. הוא גם בילה ימים ארוכים בספרייה במחקר עבור סיפוריו, שבהם הקפיד כל חייו על דיוק בפרטים ושימוש בידע עדכני.

הרפתקאות באוויר, בים וביבשה. סדרת בולים שהנפיקה רומניה במלאת מאה שנה למותו של ורן | מקור: ויקיפדיה

הרפתקאות באוויר, בים וביבשה. סדרת בולים שהנפיקה רומניה במלאת מאה שנה למותו של ורן | מקור: ויקיפדיה

הרומן המדעי

באותה תקופה החל ורן להגות רעיון חדש – סוג חדש של רומן שאותו כינה "רומן מדעי", שיאפשר לו לשלב בעלילה כמויות גדולות של עובדות מעניינות. מהחלום הזה, שנולד מתוך "אהבה למפות ולמגלי העולם הגדולים", כפי שהגדיר זאת בהמשך, נולד ספרו הראשון, "חמישה שבועות בכדור פורח".

דרכו של הספר לא הייתה קלה. כמה הוצאות ספרים דחו אותו, בטענה שהיה מדעי וטכני מדי. בסופו של דבר שלח ורן ב-1862 את כתב היד למוציא לאור פייר-ז'ול הצל (Hetzel), שחלם כבר זמן רב לפרסם עיתון איכותי לספרות שישלב חינוך מדעי, בשם "כתב העת לחינוך ופנאי". ורן היה מבחינתו הכותב האידיאלי, אף שגם הוא הסתייג מהכתיבה הטכנית מדי של הסופר המתחיל. בסוף ינואר 1863 הספר ראה אור לבסוף, אחרי עריכה נמרצת. הוא זכה להצלחה מרשימה והעניק לוורן תהילה ופרסום.

הקשר בין השניים, שימשיך רוב חייהם, החל בחוזה לטווח ארוך שהבטיח לוורן הכנסה קבועה תמורת שלושה ספרים בשנה. ספרו השני, "הרפתקאות קפיטן הטרס" כבר פורסם בהמשכים ב"חינוך ופנאי" לפני שיצא לאור כספר באורך מלא, וכך היה גם עם רוב ספריו הבאים. הצל אף הכריז בהקדמה לספר שספריו של ורן ייצרו בעתיד סדרת ספרים בשם "מסעות מופלאים" ש"יפרסו את כל הידע הגיאוגרפי, הגיאולוגי, הפיזיקלי והאסטרונומי המצטבר של המדע המודרני, בסגנון מבדר וציורי שיהיה בפני עצמו ההיסטוריה של היקום".

בערוב ימיו ורן אישר שזה אכן היה יעדו: "מטרתי הייתה לתאר את העולם, אך לא רק את כדור הארץ, אלא את היקום... ובה בעת ניסיתי לשמור על אידיאל גבוה של יופי וסגנון... אך העולם עצום, והחיים קצרים. כדי להשאיר מאחוריו יצירה שלמה, אדם יצטרך לחיות לפחות מאה שנה".

הצל השפיע מאוד על ספריו המוקדמים של ורן, ולמשל שכנע אותו לא להרוג את קפיטן הטרס בסוף הספר ולכתוב גרסה אופטימית יותר של "פריז במאה העשרים" העתידני. השפעתו התמתנה מעט אחר הסכסוך שהתגלע בין השניים סביב העריכה של "20 אלף מיל מתחת לים" ב-1869, כשוורן תיאר בתחילה את מפקד הצוללת קפטן נמו כמדען פולני שחותר נגד הרוסים שהרגו את משפחתו. הצל חשש מפגיע בשוק הרוסי הרווחי ביקש להפוך את נמו לגיבור שנלחם בסחר העבדים. ורן התפשר בסופו של דבר על גרסה שבה עברו של נמו נשאר חידה.

התפתחויות והמצאות מחזית המדע. איור של הצוללת "נאוטילוס" מהספר "עשרים אלף מיל מתחת למים" | מקור: Science Photo Library

חזית המדע. איור של הצוללת "נאוטילוס" מהספר "עשרים אלף מיל מתחת למים" | מקור: Science Photo Library

חידושים והמצאות

במהלך הקריירה הארוכה והעשירה שלו פרסם ורן שני ספרים או יותר בשנה, רובם ספרי הרפתקאות עם בסיס מדעי. בין הבולטים שבהם "מסע אל בטן האדמה" (1864), שיצא בשנה שעברה במהדורה עברית חדשה בהוצאת אוקיינוס וניסה להפריך את התפיסה המדעית (המוכחת כיום אך חדשה בזמנו), שלפיה במרכז הארץ יש מאגמה לוהטת; "מן הארץ אל הירח" (1865), שבו השיגור לירח נעשה באמצעות תותח (וגם היה אחד הספרים הראשונים שעובדו לקולנוע); "עשרים אלף מיל מתחת לים", שהציג לעולם את ההמצאה החדשה של הצוללת; "חזיון התעתועים של דוקטור אוקס" – ספר סוריאליסטי על מדען שמאיר עיירה בגז וממיט עליה שואה, ועוד עשרות אחרים.

ספריו הציגו חידושים מדעיים רבים, או דנו בתיאוריות שהיו אז בחזית המדע של תקופתו. "פריז במאה העשרים", לדוגמה, הציג עתיד של גורדי שחקים, מכוניות מונעות בדלק, רשת טלגרפית משוכללת ואפילו מכונות למיזוג אוויר. הוא תיאר בספריו יצירת יהלומים מלאכותיים (טכנולוגיה שנוצרה רק באמצע המאה ה-20), צוללת מונעת בחשמל, חללית וספינה מרחפת כבדה מן האוויר, שמזכירה מעט את המסוקים של ימינו.

ורן כתב גם ספרי הרפתקאות רבים שמקומו של המדע בהם היה שולי יותר, כגון "מסביב לעולם בשמונים יום", "ילדי רב החובל גרנט", "אי התעלומות" וכמובן "מיכאל סטרוגוף" שגם עובד למחזה מצליח והכניס למחברו כסף רב.

בשנת 1886, כשהיה בן 58, זכה ורן שלא בטובתו להרפתקה אמיתית – אחיינו הצעיר גסטון ארב לו ליד ביתו וירה בו שני כדורים. הקליע הראשון החטיא, אך השני פגע ברגלו והשאיר אותו צולע עד אחרית ימיו. המניע להתנקשות אינו ידוע עד היום, וגסטון אושפז עד מותו בבית חולים לחולי נפש.

בשנת 1888, אחרי מותו של הצל, נכנס ורן לפוליטיקה ונבחר למועצת העיר אמיין, שבה כיהן עוד 15 שנה. הוא הלך לעולמו ב-24 במרץ 1905 מסיבוכים של סוכרת, בתחילת המאה החדשה שעליה כתב כה הרבה. סדרת המסעות המופלאים שלו המשיכה להתפרסם גם אחרי מותו בקצב של שני ספרים בשנה מעזבונו, אחרי שעברו עיבוד מקיף ושנוי במחלוקת בידי בנו מישל.

ספריו של ורן זכו להצלחה מסחרית רבה, אך לאו דווקא להכרה אקדמית. ובכל זאת, כמעט 113 שנה אחרי מותו שמו מוכר בכל העולם, ספריו עובדו לסרטים, מחזות, קומיקס ותסכיתים ותורגמו לכ-150 שפות. השפעתו על עולם הספרות הייתה עצומה, וכך גם ההשראה שהעניק לילדים בכל רחבי העולם להתעניין במדע ובגיאוגרפיה. השפעה נרחבת במיוחד הייתה לו על ז'אנר המדע הבדיוני, ובעשורים האחרונים גם על הסטימפאנק – ז'אנר שחוזר אל התקופה הוויקטוריאנית כדי לבחון מה היה קורה אילו מנועי הקיטור היו גוברים על המנועים החשמליים.

פורסם לראשונה באתר מכון דוידסון בתאריך 8.2.18

ספרים וסופרים
5 דק׳
הסופר שבסוף היקום

הסופר שבסוף היקום

מאת: רמי שלהבת

"הרחק הרחק, בשולי האוקיינוסים הבלתי נודעים של הקצה הפחות אופנתי של הזרוע המערבית סלילית של הגלקסיה, שוכנת שמש קטנה, צהובה ולא בולטת. במרחק תשעים ושניים מיליון מיל לערך, מוקפת אותה שמש בכוכב לכת כחול ירוק, קטן וחסר ערך לחלוטין, שצורות החיים הבתר-קופיות שעליו פרימיטיביות בצורה מדהימה כל כך, עד ששעונים דיגיטליים נחשבים בעיניהם לרעיון גדול ממש".

בכוכב הלכת חסר הערך הזה, במשך 49 הקפות סביב אותה שמש קטנה וצהובה, חי סופר לא שולי בכלל. קראו לו דאגלס אדמס, והוא לימד אותנו את הלקח החשוב ביותר לכל מי שרוצה לטייל בזול בגלקסיה: לעולם אל תצאו מהבית בלי מגבת.

אדמס נולד ב-11 במרץ 1952 בקיימברידג' שבאנגליה, והראה כבר בילדותו נטייה לכתיבה. ב-1974, אחרי שסיים תואר ראשון בספרות אנגלית, הזמין אותו הקומיקאי גרהם צ'אפמן מלהקת מונטי פייתון לכתוב איתו. מהשותפות הזאת נולדו שני מערכונים פרי עטו של אדמס בעונה הרביעית של "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", והחלה קריירת הכתיבה של אחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני.

לקריירה שלו נדרש זמן להמריא, ובינתיים הוא עבד בעבודות מזדמנות כגון שוער בבית חולים, בונה אסמים ומנקה לולים. את הפריצה הוא עשה לבסוף ב-1977, כשתסכיתו "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שודר בערוץ הרדיו BBC-4, ואדמס עצמו התמנה למפיק בערוץ.

מניקוי לולים למרחבי הגלקסיה, על כנפי הדמיון. אדאמס בכינוס בסן פרנסיסקו בשנת 2000 | צילום: ויקיפדיה, John Johnson
מניקוי לולים למרחבי הגלקסיה, על כנפי הדמיון. אדאמס בכינוס בסן פרנסיסקו בשנת 2000 | צילום: ויקיפדיה, John Johnson 

בלי פאניקה

"מדריך הטרמפיסט" היה גולת הכותרת של יצירתו. התסכית צמח לסדרת ספרים ("טרילוגיה בחמישה חלקים", כפי שתיאר אותה), סדרת טלוויזיה ולבסוף סרט שיצא אחרי מותו. במוקד העלילה נמצא ארתור דנט, התגלמות הגבר האנגלי הבורגני שפסגת שאיפותיו היא לקבל את תה הערבית שלו בטמפרטורה הנכונה, אבל מוצא את עצמו שלא בטובתו מתרוצץ ברחבי הגלקסיה בחברת החייזר הנוירוטי פורט פרפקט, הרובוט הדכאוני מרווין והחייזר הדו-ראשי המגלומני זאפוד ביבלברוקס.

כל מה שיש לו כדי להכניס קצת היגיון ביקום הבלתי מובן הסובב אותו הוא עותק אלקטרוני משומש של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה – מעין ספר הדרכה למטייל המבולבל ברחבי הגלקסיה. וכך מתאר אותו אדמס:

"ברבות מהציביליזציות הנינוחות יותר שבשוליה המזרחיים החיצוניים של הגלקסיה, כבר גָבר 'מדריך הטרמפיסט' על ה'אנציקלופדיה גלקטיקה' בתור המאגר הרשמי של כלל הידע והחוכמה; ואף שיש בו סילופים רבים והוא מכיל חומר שבא ממקורות מפוקפקים, או מכל מקום בלתי מדויקים למדי, אף על פי כן הוא עולה על האנציקלופדיה הוותיקה והקרתנית יותר משתי בחינות עיקריות: ראשית הוא זול ממנה במעט; שנית, המילים בלי פאניקה חרוטות על כריכתו באותיות גדולות מסבירות פנים".

סדרת מדריך הטרמפיסט החלה להתפרסם ב-1979 והספר הרביעי בה, "היו שלום, ותודה על הדגים" יצא לאור ב-1984. כעבור שמונה שנים הצטרף אליהם ספר חמישי, "לא מזיק ברובו", שהיה מלנכולי יותר ופחות מצחיק. בין לבין ניסה אדמס את כוחו גם בשדה הפנטזיה, עם שני ספרי סוכנות הבילוש ההוליסטית של דירק ג'נטלי שבהם הוא הגחיך רעיונות ניו-אייג'יים, בשילוב עם מסע בזמן, אלים נורדיים ותיבול עדין של פיזיקת קוונטים ותורת הכאוס.

המדע הבדיוני של אדמס לקח ברצינות רבה את חוסר הרצינות שלו. בניגוד למדע הבדיוני הקלאסי, שהתמקד בשאלות מדעיות וטכנולוגיות, אדמס התעניין יותר בפער הגדל והולך בין המדע הקשה, ובמיוחד הפיזיקה, ליכולת של האדם הפשוט לעכל אותו. את המבוכה הזאת ביטא היטב גיבורו ארתור דנט, שלמרות האינטליגנציה העולה על הממוצע שלו נמצא בפאניקה מתמדת מול היקום הבלתי מוסבר.

את המוצא ארתור מחפש שוב ושוב בשכל הישר, שמוביל אותו שוב ושוב למבוי סתום בשל חוסר היכולת שלו להסביר את המציאות. בזמן שאצל דירק ג'נטלי פרדוקס החתול של שרדינגר מתורת הקוונטים משמש הוכחה לשפיותו של הגיבור, ארתור מתקשה לשמור על שפיות מול גילויים שהופכים את כל מה שהניח שהוא יודע. מה הייתם אתם עושים אילו היה מתברר לכם שכדור הארץ אינו אלא מחשב ענק שנוצר כדי למצוא את השאלה הגדולה של החיים, היקום והכול (התשובה, אגב, היא 42), ושהיצורים השליטים בעולמנו הם דווקא העכברים?

חשיבה מדעית ורציונלית, לצד הומור ורעיונות אבסודרדיים | הכריכות של הזדמנות אחרונה לראות, סלמון הספק ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה


חשיבה מדעית ורציונלית, לצד הומור ורעיונות אבסודרדיים | הזדמנות אחרונה לראות, סלמון הספק ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדע ואבסורד

יצירותיו של אדמס היו רוויות ספקנות ושבירת מוסכמות. גם האתאיזם שבו דגל חלחל לא אחת ליצירותיו, דרך הגחכת החשיבה המיסטית וביקורת על רעיון קיומו של אלוהים. למרות האבסורד הרב בספריו, למעשה הם ביטאו הערכה רבה כלפי הרציונליות והחשיבה המדעית, בצד הכרה במגבלות הידע האנושי ובקטנותנו מול השאלות הגדולות שהיקום מציב לפנינו. אך המדע החדשני בספריו מבוסס דווקא על אבסורד, כגון שיטת הינע במרחב שמבוססת על אי-הסתברות, או חישוב מתקדם שנבנה על המתמטיקה הייחודית של פנקסי חשבונות של מלצרים.

ספרי מדריך הטרמפיסט זכו להצלחה גדולה בכל העולם – וגם בישראל. בעברית ראו אור כל ספרי הסדרה, וכן ספרי דירק ג'נטלי, ספר העיון "הזדמנות אחרונה לראות" שעוסק במינים בסכנת הכחדה, ו"סלמון הספק" שכלל סיפורים קצרים, קטעים בלתי גמורים והגיגים מעזבונו של אדמס.

אדמס היה מעורב גם בכתיבת פרקים של סדרת המדע הבדיוני הבריטית "דוקטור הו", כתב את משחק המחשב "ספינת החלל טיטניק", ניגן בגיטרה ואפילו הוזמן ללוות את להקת פינק פלויד ביום ההולדת ה-42 שלו. אך למרות הקריירה המגוונת והעשירה שלו, הוא גם סבל ממחסומי כתיבה תכופים והתפרסם בחוסר היכולת שלו לעמוד בדדליינים.

ב-11 במאי 2001, בהיותו בן 49 בלבד, הלך אדמס לעולמו מהתקף לב אחרי אימון גופני בחדר כושר. שבועיים אחרי מותו הכריזו מעריציו על ה-25 במאי כיום המגבת הבינלאומי לזכרו, והוא נחגג בכל העולם גם כיום. הוא זכה ל"דודל" מיוחד לכבודו באתר גוגל, ואפילו לאסטרואיד על שמו: DA42 2001, שכולל את ראשי התיבות של שמו, שנת מותו וכמובן המספר הגורלי 42. כשהיזם אילון מאסק שיגר לחלל את מכונית הטסלה שלו בשנה שעברה, כמטען-דמה בניסוי של טיל השיגור החדש המיועד לטיסות לירח ולמאדים, הבהב הכיתוב "בלי פאניקה" על לוח המחוונים של כלי הרכב, ובתא הכפפות הונחה מגבת, מחוות נאות לאדמס. בישראל נקרא לזכרו מגזין הרשת הוותיק למדע בדיוני בלי פאניקה, בעריכת כותב שורות אלה.

היה שלום, דאגלס, ותודה על הספרים.

כתבה זו פורסמה לראשונה באתר מכון דוידסון בתאריך 25.5.19

ספרים וסופרים
5 דק׳
מצעד ספרי המדע

מצעד ספרי המדע

מאת: ד"ר ליאת בן דוד, ד"ר ארז גרטי, איתי נבו, נעם לויתן, רמי שלהבת, ורד שפירא

הזדמנות אחרונה לראות / דגלס אדמס ומארק קרוורדיאן

"הלכנו בעקבותיהם, פוגשים גורילות בזו אחר זו עד שנתקלנו לבסוף בכסוף גב נוסף, שרוע על צידו תחת שיח, מגרד באוזנו המרוחקת ומתבונן באפס מעשה בשני עלים. בן רגע היה ברור לי מה הוא עושה. הוא הרהר במשמעות החיים; הגה דעות. זה היה ברור לגמרי". (ע' 84)

"הזדמנות אחרונה לראות" הוא ספר מסע וספר טבע, ספר על חיות וספר על אנשים, ספר עצוב ובו זמנית מצחיק עד דמעות. כתב אותו דגלס אדמס, סופר שהתפרסם כמחבר סדרת המדע  הבדיוני ההומוריסטי של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". אך בספר הזה אין שום דבר בדיוני. אדמס נסע עם הזואולוג מארק קרוורדיאן למקומות שונים ברחבי העולם כדי לראות חיות הנמצאות בסכנת הכחדה. יחדיו הם ביקרו במדגסקר ופגשו את האיי-איי, לסין לראות את דולפין הנהרות (שמאז כנראה כבר נכחד בטבע), לניו זילנד לפגוש את תוכי הקקפו ועוד. סיפורם של בעלי חיים אלו, ושל האנשים העושים כמיטב יכולתם לשמור עליהם, מסופר בהרבה חמלה והמון, המון הומור.

את הספר קראתי לראשונה במהלך התואר הראשון שלי. קטע אחד מתוכו נחקק במוחי במיוחד: הביקור של אדמס וקרוורדיאן אצל גורילות ההרים באוגנדה. התיאור של הגורילה המביט אל תוך עיניו, מבטו מהורהר, לא הרפה ממני. כחמש שנים לאחר מכן הגעתי בעצמי לאוגנדה, יחד עם אבי, לבקר את אותן גורילות. הספר הוא שהביא אותי לשם, ובצירוף ספרים אחרים דרבן אותי שנה בלבד לאחר מכן להתחיל דוקטורט בחקר התנהגות קופים.

(ממליצה: ד"ר יונת אשחר. הוצאת ידיעות אחרונות, 2005. מאנגלית: ירון בן עמי. 225 עמודים).

קו האורך / דווה סובל

"לאיזה כיוון עלי ללכת?" היא אחת משאלות היסוד שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו בהקשרים שונים של חייו. במאה ה-18 השאלה הזו נחשבה ל"שאלה המדעית החשובה ביותר של המאות האחרונות". בעידן שבו הסחר הימי, מסעות הגילוי הגדולים וצמיחת האימפריות הגלובליות צברו תאוצה, היכולת לנווט בים הפתוח נהייתה שאלה כלכלית, ביטחונית וקיומית.

לאחר אסון ימי שבו קיפחו אלפיים בני אדם את חייהם הכריזה הממלכה הבריטית על פרס "בגובה דמי הכופר של מלך" למי שימצא פתרון לבעיה. טובי המדענים התחרו ביניהם, אבל את הפרס קטף נגר-שען קטן. במשך ארבעים שנה הוא השתמש במיטב הידע הטכנולוגי, הכימי והלוגי שבידיו כדי לפתח ולשכלל שעונים שיאפשרו את מדידת קו האורך באופן מדויק בים. קראו לו ג'ון הריסון, והספר "קו האורך" מספר את סיפורו ואת סיפור שעוניו.

אני זוכרת את מה שחשתי כשסיימתי לקרוא את הספר. עוצמת החשיבה והעשייה האנושיים עוררה בי השראה והתרגשות עזים, עד כדי כך שהיה לי ברור שאני חייבת למצוא את ההזדמנות לראות את השעונים האלה במו עיניי. כמעט 300 שנה אחרי שנוצרו נסעתי למוזיאון הימי בגריניץ'. קור, ערפל וגשם טורדני כמו שרק אנגליה יודעת לספק אפפו אותי כשנסעתי ברכבת וצעדתי למוזיאון. הגעתי רטובה ורועדת, אבל כשנכנסתי ונעמדתי מול ארבע השעונים, שנבנו מתוך מחשבה אנושית מדויקת, מורכבת ויפהפייה – חשתי שאני ניצבת בפני גדולת האדם והטוב שבו. לחיי הספינות שבדרך!

(ממליצה: ד"ר ליאת בן דוד. הוצאת כתר, 1998. מאנגלית: נילי לנסברגר. 169 עמודים).

כריכות הספרים קו האורך, המפץ הגדול, הזדמנות אחרונה לראות

המפץ הגדול / סיימון סינג

כותרת המשנה של הספר היא "התגלית החשובה ביותר בכל הזמנים", והמשכה, שלא הופיע משום מה במהדורה העברית, הוא "ומדוע אתם צריכים לדעת עליה הכול".

ייתכן שקצת מוגזם להתייחס למפץ הגדול כתגלית החשובה בכל הזמנים, שכן ספק אם חשובה יותר מהגילוי שכוכבי הלכת סובבים סביב השמש, מהטבלה המחזורית ומשמעויותיה, מפענוח מבנה ה-DNA או מתורת האבולוציה. חשיבותה העיקרית של תיאוריית המפץ הגדול אינה בהכרח בהבנה איך בדיוק נוצר היקום, אלא בהמחשת השיטה המדעית: העלאת השערה ותכנון ניסוי או תצפית שיחזקו או ישללו אותה, בלי לדעת מראש את התוצאה.

הדרך אל תיאוריית המפץ הגדול הייתה רצופה השערות, תצפיות וניסויים. לא תמיד הראיות המדעיות נשקלו על פי ערכן הסגולי, שכן במקרים רבים עמדו בדרכן תפיסות שגויות, אמונות דתיות או יריבויות אישיות בין מדענים. סופר המדע הפופולרי סיימון סינג, בספרו הטוב ביותר לטעמי, לוקח אותנו במסלול הנפתל והארוך של האנושות בדרך לחקר ראשית היקום – מהאסטרונומים של יוון העתיקה, דרך קופרניקוס, קפלר, גליליאו וניוטון, משם לאיינשטיין, האבל ובני תקופתם ועד לתגליות פורצות הדרך של סוף המאה ה-20.

התוצאה היא מסע מופלא בין תגליות, רעיונות חדשניים וסיפורים אנושיים. גדולתו העיקרית של הספר היא היכולת לגולל את הסיפור בצורה ברורה ופשוטה לכול – מבוגרים ומתבגרים יכולים ליהנות ממנו כמו ספר מתח, ולא רק כספר מדע עיוני. כי בסופו של דבר, מהו המדע אם לא סיפור?

(ממליץ: איתי נבו. הוצאת ידיעות ספרים, 2007. מאנגלית: דפנה לוי. 570 עמודים).

רובים, חיידקים ופלדה / ג'ארד דיימונד

איך קרה שילידי אירופה ואסיה כבשו  את רוב העולם, ולא התרבות האצטקית או הפולינזית הן אלה שמושלות כיום בברלין, טוקיו וירושלים? במשך השנים התשובות שסופקו לשאלה הזאת לא היו מספקות, ונטו להתמקד בעליונות כביכול של האדם הלבן.

ג'ארד דיימונד, בספרו זוכה פרס פוליצר "רובים, חיידקים ופלדה", שולל בקלות את ההסברים הגזעניים ומטיל את האחריות בעיקר על הגיאוגרפיה ועל תפוצת המינים הניתנים לביות ברחבי העולם. בכתיבה רהוטה המבוססת על עובדות וטיעונים הוא מראה איך הגורמים הסביבתיים הטריוויאליים לכאורה הללו אפשרו התפתחות של חברה טכנולוגית במסופוטמיה הקדומה, בסין ובאירופה, והקלו על הפצתה ברחבי איראסיה. אותם גורמים בדיוק בלמו התפתחויות דומות ביבשות אחרות ואפשרו לאירופאים להפיץ בעולם את מקורות כוחם: נשק חם, מחלות וידע טכנולוגי.

מעל הכול מדובר בספר יפה מבחינה רעיונית: הוא מציע הסבר פשוט ואלגנטי לשאלה כבדת משקל, ומנמק אותו היטב. עם זאת, הוא לא מושלם. דיימונד מסביר היטב מדוע איראסיה ניצחה, אך ההתעלמות שלו מגורמים תרבותיים וסוציולוגיים מקומיים משאיר פתוחה את השאלה איך קרה שבריטניה, ולא סין לדוגמה, הייתה זאת שהקימה אימפריה חובקת עולם. אחרי הכול שתיהן נהנו מאותם יתרונות שהספר מתאר.

למרות החיסרון הזה, מדובר בספר מרתק לקריאה ומעורר מחשבה. דיימונד יוצא בו היטב מהקופסה ותוקף בעיה מוכרת מזווית רעננה, על סמך ראיות – והרי זאת התכונה היסודית ביותר של מדע מקורי ופורץ דרך.

(ממליץ: רמי שלהבת. הוצאת עם עובד, 2002. מאנגלית: עתליה זילבר. 376 עמודים).

חשיבה חדה / גלעד דיאמנט

"קחו את הגלולה האדומה, נישאר בארץ הפלאות ואני אראה לכם עד כמה עמוקה היא מאורת הארנב. זכרו: כל מה שאני מציע לכם זו האמת. לא יותר" – מורפיאוס (מהסרט "מטריקס")

אחיזות עיניים, הטעיות ו"פייק ניוז" קיימים משחר ההיסטוריה. חזינו בהם מקדמת דנא אצל רופאי אליל, מוכרי שיקויים וקוראים בקלפים. קל מאוד ליפול בקסמיה של מגדת העתידות שנראה כאילו היא יודעת עליך הכול, המטפל שמבטיח הרים וגבעות בטיפול ייחודי תמורת תשלום מתאים, או להאמין להודעה בוואטסאפ שמזהירה לא לשתות מים חמים.

דפוסי החשיבה שנצרבו לאורך מיליוני שנות אבולוציה לא בהכרח מתאימים לעולם המודרני, שבו קל מאוד לקשר בין דברים שאינם בהכרח קשורים. אנשים וארגונים מנצלים את דפוסי החשיבה הללו כדי לזרוע בנו פחד, לתמרן אותנו או למכור לנו מוצרים ושירותים שאיננו צריכים.

בספרו "חשיבה חדה" מנתח גלעד דיאמנט את הדרכים שבהן אפשר לשטות בנו ומציע כלים מעשיים ופשוטים לזהות ולסכל את הניסיונות הללו. הוא מספק דרכים להעריך מהימנות של מידע באינטרנט, לזהות אחיזות עיניים ובעיקר מאפיין מה צריך להדליק לנו נורה אדומה בראש.

את הכלים הללו הוא מדגים באמצעות סיפורים אמיתיים שבהם הוא נתקל, כמו גבישי קרח שרגישים לכאורה לקללות, מגדת עתידות שבאורח פלא יודעת המון על מי שמגיעים אליה, הבלוף מאחורי ההומאופתיה, ניסוי מבוקר בנומרולוגיה ועוד. בכל אחד מהסיפורים הוא לוקח שיטה שנראית כאילו היא לקוחה מהעולם העל-טבעי, חושף את השקרים שמאחוריה ומוריד אותה אל קרקע המציאות. כך הספר נותן לנו כלים לחשיבה ביקורתית ומקנה לנו חיסון ממוכרי אשליות.

(ממליץ: ד"ר ארז גרטי. הוצאה עצמית, 2014. 274 עמודים)

גלפגוס / קורט וונגוט

השנה היא 1986, ספינת פאר עוגנת באקוודור בדרך לשיט תענוגות חלומי באיי גלפגוס, עם כל המי ומי. אבל שרשרת אסונות משבשת את המסע וגורמת להכחדת האנושות. רק קברניט האנייה, אלמנה מבוגרת, נערה עיוורת, צעירה הרה ושש יתומות משבט מקומי חומקים מהכחדה ומגיעים לאחד מאיי גלפגוס – הם בני האדם האחרונים. כעבור מיליון שנה מתפתחים בני האי ליצורים ימיים פרוותיים, מצוידים בסנפירים ובעלי מוחות קטנים.

קורט וונגוט לא היה סופר שגרתי. אף פעם לא תמצאו בספריו דברים כמו גיבור טרגי שעולה לגדולה נגד כל הסיכויים. החיים הם אקראיים. אם אתה חי או מת, מצליח או לא, זה לא כי גורלך נגזר מראש, אלא כי אלו החיים. הספר "גלפגוס" מתאר התרחשות בדיונית ובוחן התפתחות אבולוציונית בהקשר אקראי, כמו באבולוציה. הניצולים שהגיעו לגלפגוס שרדו בזכות רצף מקרים, לא כי היו להם כישורים ויכולות. כמו באבולוציה, אין כאן כיוון ומטרה, ואין שאיפה לשיפור. בתוך אוסף התכונות שהגיעו לאי, המותאמות ביותר לסביבה נותנות יתרון והסביבה מכתיבה את כיוון ההתפתחות. כך זה עובד.

במהלך כתיבת הספר יצא וונגוט עצמו למסע באיי גלפגוס, מלווה בצי של סירות מנוע וביולוגים. מן הסתם הוא היה מותאם יותר לסביבתו מצ'רלס דרווין, שעשה את המסע הזה 150 שנה לפניו. אך היתרון האמיתי, הוא ציין, היה שבניגוד לדרווין הצעיר הוא כבר הכיר את תורת האבולוציה.

(ממליצה: ורד שפירא. הוצאת זמורה ביתן, 1991. מאנגלית: חיים תדמון. 229 עמודים).

כריכות הספרים גלפגוס, הדג שבתוכנו, רובים, חרקים ופלדה, חשיבה חדה

הדג שבתוכנו / ניל שובּין

הכותרת המלאה של ספרו של הפלאונטולוג והביולוג האבולוציוני ניל שובין היא "הדג שבתוכנו: מסע אל ההיסטוריה בת 3.5 מיליארדי שנים של גוף האדם". ואכן בגוף האדם מסתתרים איברים, שרידים ופגמים המסגירים את האבולוציה שהתרחשה מרגע שהופיעו החיים על פני כדור הארץ ואת הקשר שלנו ליצורים החיים האחרים.

שובין מציג דוגמאות שמאפשרות לנו לחזות באבולוציה כפי שהיא משתקפת בנו ובעולם הסובב אותנו: שיהוקים, הוא מסביר למשל, הם שריד אבולוציוני מאבותינו הדגים והדו-חיים.

הספר נפתח בתיאור הגילוי של "טיקטאליק", מאובן של בעל חיים שהוא צורת מעבר בין הדגים לחיות היבשה. שובין ועמיתו טד דשלר ידעו היכן לחפש את המאובן הנדיר, מאחר שנעזרו בתיאוריית האבולוציה כדי לחזות באיזה אזור, באילו תנאי שטח ובאיזו תקופה היסטורית צפוי להימצא מאובן של בעל חיים כזה. החיזוי הוביל אותם לאי אלזמיר בקנדה הארקטית, ואחרי יותר משש שנים של חיפושים שם הם אכן מצאו אותו.

הכתיבה של שובין מרתקת והוא מרבה לתבל את הממצאים מתחום המאובנים, הגנטיקה והאנטומיה המשווה בסיפורים משעשעים. לדוגמה, בחיפושים אחר טיקטאליק הוא ועמיתיו נבהלו עד עומק נשמתם כשהבחינו מרחוק בדוב קוטב מתקרב אליהם. רק לאחר זמן הבינו שלא מדובר בדב רחוק אלא בארנבת קוטב קרובה בהרבה ובלתי מזיקה.

"הדג שבתוכנו" הוא ספר מרתק, קריא, מהנה ומומלץ ביותר.

(ממליץ: ד"ר נעם לויתן. הוצאת ידיעות ספרים, 2010. מאנגלית: עדי מרקוזה-הס. 294 עמודים).

פורסם לראשונה באתר מכון דוידסון בתאריך 18.6.19 לכבוד שבוע הספר העברי

ספרים וסופרים
8 דק׳