שירה קימחי וסתיו אלסטר
מי מאיתנו לא דחה עבודת הגשה לרגע האחרון ומצא את עצמו עובד כל הלילה? ומי לא קנה בגלל ההנחה בגדים שכנראה לא ילבש ותם לעולם? מחקר מ-2017 מגלה שקיים אזור מוחי משותף לשתי התופעות הנפוצות האלה: דחיינות ואימפולסיביות
20-15 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת מוגדרים כדחיינים כרוניים. זוהי תופעה נרחבת המאופיינת בדחיית פעולה כלשהי מרצון למרות ההבנה שעיכובה יגרום לפגיעה בתוצאה ולנזק לאדם עצמו. לדוגמה, כשדוחים ביצוע עבודה לרגע האחרון ומכינים אותה לאורך כל הלילה, תצא עבודה הרבה פחות טובה.
תופעה נפוצה נוספת היא האימפולסיביות. אימפולסיביות מוגדרת כנטייה לתגובות פזיזות ולא מתוכננות בתגובה לגירויים, ללא התחשבות בהשלכות השליליות שלהם על האדם עצמו ועל הסובבים אותו. למשל כשרואים שיש הנחת סוף עונה בחנות אהובה וקונים המון פריטים בלי לחשוב פעמיים, למרות שרוב הבגדים שנקנו כנראה לא יהיו בשימוש כמעט לעולם.
במחקרים קודמים נמצא שאנשים המוגדרים כדחיינים נוטים לרוב לאימפולסיביות. דחיינים מעדיפים תגמולים מיידיים על פני תגמולים עתידיים ומתקשים לדחות סיפוקים, דבר המצביע על רמה גבוהה של אימפולסיביות. יתרה מזאת, במחקר נוסף נמצא שהנטייה של הדחיינים להעדיף סיפוק מיידי מיוחסת ליכולת שליטה עצמית ירודה, שכמובן קשורה גם היא לאימפולסיביות. הרי אימפולסיביות היא חוסר יכולת של אדם לשלוט ברצונותיו ולדחות סיפוקים.
המחקר הנוכחי נערך על ידי פייוויי ליו וטינגיונג פנג מסין ופורסם בשנת 2017. מטרת החוקרים הייתה למצוא את האזורים המוחיים שאחראיים על הקשר בין דחיינות לאימפולסיביות, כלומר אלה שגורמים לדחיינים ולאנשים אימפולסיביים להיות כאלה. בעקבות ממצאי המחקרים הקודמים שיערו החוקרים שהאזורים המוחיים האחראים על שליטה עצמית הם גם אלה שאחראים על דחיינות ואימפולסיביות.
הניסוי המתואר במאמר נערך על קבוצת סטודנטים שענו על שני שאלונים, האחד בודק את רמת הדחיינות שלהם והשני את רמת האימפולסיביות. כאשר השוו את תוצאות השאלונים שבודקים את רמות הדחיינות והאימפולסיביות נמצא שיש מתאם חיובי ביניהם. ככל שרמת הדחיינות של הנבדק הייתה גבוהה יותר, כך הייתה גם רמת האימפולסיביות שלו ולהיפך. מכך ניתן להסיק שאם אדם מסוים מוגדר כדחיין, קיימת סבירות גבוהה שהוא גם בעל תכונת אימפולסיביות. או להפיך: אם אדם מסוים מוגדר כאימפולסיבי סביר להניח שהוא יהיה גם דחיין.
בשלב הבא הנבדקים הוכנסו למכשיר MRI, שבו נסרק מוחם והופקה תמונה שלו, ולאחר מכן נמדד נפח החומר האפור במוחו של כל נבדק. החומר האפור במוח מכיל גופי נוירונים (תאי עצב). לבסוף נמצאו האזורים שבהם נפח החומר האפור היה בקשר חיובי עם תוצאות השאלונים. נמצא שבאזור מוחי מסוים שנקרא Dorsolateral Prefrontal Cortex (או DLPFC), שמחקרים קודמים הראו שהוא אחראי על שליטה עצמית, קיים מתאם שלילי בין נפח החומר האפור בו לרמת הדחיינות או האימפולסיביות. זאת אומרת, ככל שהנבדק היה יותר דחיין או אימפולסיבי, כך נפח החומר האפור באזור הזה היה קטן יותר.
אז מה גורם למה בעצם? החוקרים מצאו שאימפולסיביות מושפעת רק מנפח החומר האפור ב-DLPFC, אזור שאחראי לשליטה עצמית, ושהדחיינות מושפעת מהאימפולסיביות אך גם מנפח החומר האפור ב-DLPFC. זאת אומרת שנפח קטן של חומר אפור ב-DLPFC משפיע על הימצאות תכונת האימפולסיביות, שבתורה משפיעה על הימצאות תכונת הדחיינות אצל אדם מסוים.
על פי תוצאות המחקר הנוכחי ניתן לראות שהחוקרים אכן מצאו אזור מוחי משותף לדחיינות ולאימפולסיביות והשערתם אוששה – האזור שנמצא, DLPFC, אחראי על השליטה העצמית. מן התוצאות ניתן להסיק שככל שרמת הדחיינות והאימפולסיביות של אדם מסוים תהיה גבוהה יותר, כך נפח החומר האפור ב-DLPFC שלו יהיה קטן יותר. בנוסף, על פי תוצאות השאלונים נמצא שככל שלאדם תהיה רמת דחיינות גבוהה יותר, יגבר הסיכוי שרמת האימפולסיביות שלו תהיה גבוהה גם היא.
במחקר הזה החוקרים התמקדו בדמיון שבין דחיינות לאימפולסיביות. ד"ר ליו, אחת החוקרות, כתבה לנו על עבודת התזה שלה שבה נבדק השוני בין שתי התופעות: "המניע לדחיינות הוא רגש שלילי", סיפרה. "הדחיינים שוהים במצב רגשי שלילי, הם רוצים להרגיש טוב יותר אך בוחרים להימנע מביצוע משימות ולהיכנע לפיתויים". לעומתם, "אימפולסיבים נכנעים לפיתויים גם הם, אך המניע להתנהגותם הוא שונה. הם עושים זאת מפני שהם רגישים יותר לתגמולים ואינם מסוגלים לא לבחור בפיתוי". הפיתוי מספק להם תגמול. משמעות הדבר היא שדחיינים בוחרים להימנע מביצוע מטלות ולדחות אותן, בעוד שאימפולסיבים לא מסוגלים לבחור אחרת ומוכרחים להיכנע לפיתוי שמולם.