הפוליטיקה של הקורונה

גיא בלזם, נופר לופו וד"ר ארז גרטי

העתיד של המוות

נופר לופו

המשכילים של התנ"ך

ד"ר יונת אשחר

ציור בכל צבעי הקשת

אורי טייכמן

האור בקצה המערה

ניצן המרמן

קול מהעבר: מי יבנה בית… מבוץ?

ד"ר יעל עבאדי-רייס

והרי הזוכים…

מערכת גחלילית

ידידים לעת מדע

חמוטל ילין

הלב השבור

אביבית דולב

קול מהעבר: לזכור ביחד

ד"ר יעל עבאדי-רייס

המגפות של הדמיון

רמי שלהבת

האגדה של טסלה

מיכאל גרוסברג

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

חבל על הזמן

רמי שלהבת, דוד מדר

האמת שבזיוף

אהוד מימון

שיר היסודות

ד"ר אבי סאייג

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

קול מהעבר: משחקי לוח עתיקים

ד"ר יעל עבאדי-רייס

למה לי פטנטים עכשיו?

ענת לונדון-דרורי

מדעי הסריגה למתקדמים

ד"ר נעמה חריט-יערי

מפרי ועד פיריט

שלומית עוזיאל

קול מהעבר: תיאוריית הסבתא

ד"ר יעל עבאדי-רייס

הרקע ל"משפט הקופים"

מאת: רמי שלהבת

גלי כבידה

מעיין בלוויס
מתוך תחרות S-Factor 2017

הזואולוג העברי הראשון

סיפרה: ורד שפירא
כתב: גרא קולטמן

קוואנטום פאנק

להקת קוואנטום פאנק
מתוך תחרות S-Factor 2017

ריקוד הגליקוליזה

צרי בריקנר
מתוך תחרות S-Factor 2019

חלקיקים אלמנטריים

סיפר: פרופ' חיים הררי
כתב: גרא קולטמן

להיות מחוסן, להיות ממוגן

שלישיית הטרובדורים: איילת דקל, נורית קרני וינאי גונצ'רובסקי
מתוך תחרות S-Factor 2019

מזמור למזקקה

פרופ' אהוד שפירא
מתוך תחרות S-Factor 2017

מצב הצבירה הרביעי: פיזיקת הפלזמה לילדי גן

סיפרו: יפה אליעזר ופרופ׳ שלום אליעזר | כתב: גרא קולטמן

טבלת החיים

גיא ויינגרטן
מתוך תחרות S-Factor 2019

שנסון לחלבון

דניאל זיידמן
מתוך תחרות S-Factor 2019

נתרן וכלור

רוני גלפנד ואדם רופאים
מתוך תחרות S-Factor 2019

המראה משקרת

רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל שרים, יותם אברמסון ורועי בנין
מתוך תחרות S-Factor 2019

התהוות הכל

רועי בנין, עמית אינזלברג, רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל
מתוך תחרות S-Factor 2019

אבק כוכבים

לירי דולנסקי
שיר מתוך תחרות S-Factor 2019

מימן

אריאל רודיק
על בסיס "ראפ למימן" מתוך תחרות הכשרונות המדעית S-Factor 2019

על סדר מתוך כאוס

פאנל: פרופ׳ דוד הראל ופרופ׳ תמר אל-אור

מחול מודרני

רקדנית: ענבר קרן

תרגילי החשבון של הדבורים

סינא כבהא, תוכנית אלפא

אקריות: הרבה מעבר לאלרגיה

עומר גיז, תכנית אלפא

ליזרל

דוד מדר

תמונת כותרת
צילום: שאטרסטוק

אני מתעוררת בחדר גדול, עטופה בשמיכה רכה וחמה, ולמרות שהבית שקט לגמרי אני יודעת בוודאות שכבר בוקר. אני מפנה את הראש אל החלון, ומשהו ניגר מתוכו – משהו שאני לא יודעת להשוות לשום דבר שאני מכירה היום, או אפילו לשחזר אותו ממש בזיכרוני, אבל אני יודעת שהוא שם, והוא זורם ומתנגן וצוהל. ודלת החדר נפתחת בחריקה, וריח לוונדר ממלא את החדר ונוסך בי שלווה.

***

מילבה הסבירה לי מה זה אור בפעם הראשונה ב-1908. יוּלקָה ואני היינו בנות שש, ויולקה מצאה נוצה גדולה של חסידה ליד הבית שבו גרנו אז, בנובי-סאד. יולקה אמרה לי שהנוצה לבנה כמעט כולה אבל הקצה שלה שחור, וגם הרשתה לי להחזיק אותה ולמשש אותה, והיא הייתה נוקשה ומשיית בבת אחת. כשחזרנו הביתה בערב, יולקה רצה והראתה אותה למילבה, שבאה לבקר את אמא. מילבה הייתה החברה הכי טובה של אמא, ובימים ההם חשבתי שאין שום דבר שהיא לא יודעת.

מילבה התפעלה מאוד מהנוצה ואמרה ליולקה שהיא רוצה להראות לה משהו יפה. היא הלכה למטבח עם יולקה ואני השתרכתי אחריהן. במטבח, מילבה כיבתה את אור החשמל והדליקה נר, ואמרה ליולקה להסתכל בנר דרך הנוצה. דממה של כמה שניות השתררה, ואחריה פלטה יולקה אנחת התפעלות.

"וואו, דודה מילבה, זה כל כך יפה! כמו קשת בענן! זורקה, זורקה, כשמסתכלים על הנר דרך הנוצה פתאום רואים המון להבות בכל הצבעים!! איך זה קורה, דודה מילבה? זה כמו קסם!"

מילבה צחקה ואמרה שכשנגדל, היא תסביר לנו.

כל אותו הערב יולקה שיחקה בנוצה שלה והתבוננה דרכה בדברים שונים – בהתחלה היא הייתה מסבירה לי מה היא רואה אבל בין כה וכה לא יכולתי להבין. ובלילה, כשהבית היה שקט ורדום, קמתי מהמיטה שלי, גיששתי אחר הנוצה של יולקה וקרעתי אותה לחתיכות.

בבוקר יולקה גילתה מה עוללתי ופרצה בבכי. אמא כעסה וצעקה עלי, והייתי מבוהלת מהבכי ומהצעקות ומכך שלא לגמרי הבנתי מדוע עשיתי מה שעשיתי. הסתגרתי בחדר ובכיתי.

בזיכרוני, הייתי סגורה בחדר שעות ארוכות, אבל אני חושבת שבפועל לא עברה יותר מחצי שעה עד שמילבה נקשה על הדלת ונכנסה.

"אפשר לשבת לידך, זורקה?"

שתקתי.

"לא היית צריכה לקרוע ליולקה את הנוצה היפה שלה".

"אני יודעת".

"אבל אני יכולה להבין כמה זה מתסכל עבורך, כשהיא מספרת לך כמה יפה האור ואת לא יכולה לראות אותו. היא לא מתכוונת להכאיב לך, את יודעת".

שתקתי.

"את יודעת, זורקה, אני למדתי הרבה על האור כשהייתי צעירה יותר. אני יכולה לספר לך הרבה דברים יפים עליו, דברים שאפשר להבין במחשבה, גם בלי לראות".

מילבה רכנה אל מתחת למיטה והוציאה משם את הכינור שלי. היא הניחה את הכינור בחיקי והובילה את האצבעות הממאנות שלי אל אחד המיתרים.

"תפרטי?"

ניגבתי את האף בשרוול ופרטתי.

"עכשיו שימי לב: אני אמתח קצת יותר את המיתר ותפרטי שוב, בסדר?"

פרטתי שוב, וכמובן, הצליל היה גבוה יותר.

"אני יודעת את זה, דודה מילבה, כשהמיתר מתוח הצליל גבוה יותר".

"נכון! אותו מיתר יכול להשמיע צלילים בגבהים שונים. וככה זה גם עם האור. האור של הנר מורכב מהמון צלילים בכל מיני גבהים. כשמסתכלים בנר דרך הנוצה, האור נפרד לצלילים השונים, הגבוהים והנמוכים. ככל שהצליל של האור נמוך יותר, הוא יותר קר ויותר אדום. וככל שהוא גבוה יותר, הוא יותר חם ויותר כחול"…

"אני יודעת מה זה אדום", אמרתי. "לפני שאמא הביאה אותי מבית היתומים, כשעדיין יכולתי לראות, הייתי חולה בשָנִית. אמא אמרה לי שהייתי מכוסה כולי בפריחה אדומה ושהלחיים שלי היו כמו תפוחים בשלים. היא חיכתה שאבריא כדי שלא אדביק את יולקה. יולקה היא הבת האמיתית של אמא, את יודעת? אותה לא הביאו מבית היתומים".

"אני יודעת", אמרה מילבה, והקול שלה נשמע כאילו בא מרחוק מאוד.

"אני חושבת שאני זוכרת אור, אבל אמא אומרת שזה נדמה לי". נאנחתי.

"בין כה וכה את רוב האור אי אפשר לראות". נחפזה מילבה לומר. "יש לאור צלילים שהם כל כך גבוהים או כל כך נמוכים, עד שאי אפשר לקלוט אותם. זה אור בלתי נראה".

"ואף אחד לא יכול לראות אותו?"

"אף אחד".

"גם לא יולקה?"

מילבה צחקה ושוב נשמעה קרובה. "גם לא יולקה".

***

באותו לילה השתוללה סופת רעמים בחוץ ואני התגעגעתי ליולקה. המיטות שלנו היו באותו חדר, וכשהיה סוער בחוץ אהבתי לזחול מתחת לשמיכה שלה ולהצטנף לצידה, כי פחדתי מהרעמים ורציתי שהיא תגיד לי מתי הם עומדים להגיע. יולקה לא פחדה מרעמים – היא פחדה מהחשכה, ככה שתמיד נראיתי לה אמיצה מאוד, למרות שזו לא חכמה לא לפחד ממשהו שאי אפשר להבין.

הלכתי למיטה שלה, יחפה, ונענעתי אותה.

"יולקה".

"מה את רוצה?"

"אני מפחדת מהרעם".

יולקה שתקה ואני חיכיתי, רועדת מקור, מציפיה ומאשמה. לבסוף היא נטלה את ידי בידה ושמעתי אותה מפנה לי מקום לצידה. היא תמיד הייתה ונשארה הנפש הנדיבה ביותר שהכרתי. התכרבלתי לצידה בעיניים פקוחות ומדי פעם היא הייתה לוחשת "ברק", ואז הייתי נדרכת כולי וסופרת בלב כמה שניות עוברות עד שהרעם היה מגיע ומתגלגל וממלא אותי ברטט מענג של פחד מהול בתחושת ביטחון.

"יולקה".

"מה?"

"תודה שאת מספרת לי על הצבעים והדברים שאת רואה".

"זה פשוט יפה כל כך, ואני רוצה שתראי גם".

"ספרי לי על הברק, טוב?"

"טוב", אמרה יולקה בפעם האלף ואחת. "הוא גדול ולבן או צהוב כזה ומסנוור. וכשהוא מגיע אז לרגע אחד אין חושך ואני יכולה לראות את התמונות שעל הקיר".

"תספרי לי איך זה כשמשהו צהוב, יולקה?".

"צהוב… צהוב זה כמו לימון. זה כמו השמש… כמו האש באח. זה מחמם ומאיר ואפרוחי".

"מילבה אמרה לי שחם זה כחול".

"אני חושבת שדברים כחולים הם קרים".

לא רציתי להתווכח איתה, לא עכשיו. אולי כחול הוא גם חם וגם קר בבת אחת.

למחרת שאלתי את מילבה. היא צחקה ואמרה שהיא מעולם לא חשבה על זה, ושבאמת בדרך כלל אנשים חושבים שכחול הוא צבע קר. אבל כשמדובר באור – לאור כחול יש יותר אנרגיה מאשר לאור אדום.

"ואת יודעת, זורקה, זו תגלית חדשה מאוד. עד לפני כמה שנים לא ידעו שהאנרגיה של אור תלויה בצבע שלו. יוהנצל שלי גילה את זה".

"מי זה יוהנצל, מילבה?"

"זה מישהו חכם ומיוחד שאני אוהבת מאוד. הוא גילה לפני כמה שנים שלמרות שהאור מתנהג כמו גל, כלומר כמו התנודות שבמיתר הכינור שלך, הוא גם יכול להתנהג כמו זרם של חלקיקים – המון טיפות קטנטנות. והאנרגיה של כל אחת מהטיפות תלויה בצבע שלה. פרופסור אחד מגרמניה כמעט גילה את זה בעצמו – הוא חישב וחישב כל מיני דברים וכמעט הגיע למסקנה הזו, אבל הוא חשב שזו רק תחבולה מתמטית, ושהמציאות היא מה שהיה מקובל לחשוב עד אז, שאור הוא גל בלבד. אבל ליוהנצל לא היה אכפת ממה שמקובל לחשוב – הוא נתן לרעיונות הטהורים להנחות אותו, והוא למד כיצד להטות אוזן למתמטיקה ולהאמין לה, ליופי שמתנגן בתוכה".

***

בחורף 1909 מילבה באה שוב לבקר. יולקה ואני רצנו לקבל את פניה, אבל היא הייתה עייפה ולא יכלה לדבר, או לחבק, או לשחק איתנו. היא נכנסה הביתה בגרירת רגליים, ואמא באה ולקחה את המזוודה שלה וביקשה מאיתנו לא להפריע לה, כי היא צריכה לנוח מהדרך. בערב הן ישבו ליד האש ודיברו, ויולקה ואני העמדנו פנים שאנחנו משחקות בחדר הסמוך כדי לשמוע על מה הן מדברות. מילבה סיפרה לאמא שאלברט עומד לקבל סוף סוף משרת פרופסור באוניברסיטת ציריך.

"הגיע הזמן שאנשים יכירו בהישגים שלו, אחרי כל השנים שהוא תקוע במשרד הפטנטים", היא אמרה, והקול שלה היה אדום ויגע. "אני שמחה בשבילו".

אמא שתקה. ואחרי כמה דקות מילבה המשיכה.

"אני אומרת לך, הלנה, הוא עומד להיות המדען הכי מפורסם בכל אירופה. בכל העולם! הממסד פשוט עדיין לא מפנים את המהפכות שלו, והכל זז לאט. התמזל מזלי, להיות נשואה למישהו כל כך מבריק. אני פשוט קצת מתגעגעת לימים שהוא היה משתף אותי יותר בעבודה שלו. הוא תמיד היה מדלג על שלבים מתמטיים ומגיע לתוצאות מגוחכות ולא היה מצליח למצוא את הטעות שלו, ואז הוא היה קורא לי לבדוק לו את החישובים", היא אמרה ובקול שלה חלף חיוך מרפרף שנגוז כמעט מייד. "היום אני עסוקה בעיקר בטיפול בילד. אבל ככה זה בחיים, את יודעת. אחד מקבל את הפנינה ואחד מקבל את הקופסה".

"את יודעת על מה הוא עובד עכשיו?"

"הוא מנסה להכליל את תורת היחסות שלו משנת 1905. סיפרתי לך עליה? הוא אמר שאין דבר כזה זמן מוחלט או מרחב מוחלט, והדבר הקבוע היחיד הוא מהירות האור", אמרה מילבה ואני זקפתי את אוזני בתשומת לב.

"מה זה אומר?" שאלה אמא בנימוס.

"עד לאחרונה חשבו שיש מצב מנוחה מוחלט – שכל הדברים שנעים, נעים יחסית אליו. טענו אפילו שיש חומר מיוחד שהאור נע יחסית אליו – אֶתֶר. וחשבו שמהירות האור שתמדדי בניסוי תהיה תלויה במהירות שלך יחסית לאתר. אבל לא הצליחו למדוד או למצוא את האתר הזה בשום ניסוי. ואלברט לא מאמין במציאות של דברים שאי אפשר למדוד בניסוי. הוא טען שהאור לא נע יחסית לאתר אלא יחסית לצופה – ושכל צופה ימדוד את אותה מהירות עבור האור, בלי קשר למהירות התנועה שלו. וההשלכה של זה היא שהזמן והמרחב נמתחים או מתכווצים בהתאם למהירות התנועה שלך יחסית לצופה אחר. אבל התיאוריה הזו מתייחסת רק למהירות קבועה, ואלברט מנסה להכליל אותה עכשיו למהירות מואצת, בעזרת ניסוח מחודש ומהפכני של עקרונות הכבידה. זה מורכב מאוד מבחינה מתמטית".

הדברים האלו היו מסובכים מדי בשבילי, ילדה בת שבע, אבל הם הילכו עלי קסם. יכולתי להקשיב למילבה מסבירה דברים על האור כל היום, והתאמצתי להבין, להיאחז במילים שאותן אני לפחות יכולה לתפוס. אבל יולקה פחות התעניינה בפיזיקה.

"אני חושבת", היא לחשה לי, "שהאלברט הזה הוא פשוט פוץ אחד גדול".

הסכמתי איתה. "את יודעת, אני לא חושבת שהיא באמת שמחה שהוא בעלה. היא בכלל אוהבת מישהו אחר, קוראים לו יוהנצל. היא אמרה לי בעצמה פעם".

"אני בטוחה שאלברט הוא הכי משעמם בעולם. הוא בטח רק יושב כל היום עם העיתון שלו וצועק על הילדים שיהיו בשקט. 'הי, ילדים! אני פה קורא את העיתון הזה, אל תפריעו!'". צייצה יולקה ושאר השיחה נבלעה בצחקוקים כבושים.

***

בשנים שלאחר מכן מילבה הגיעה רק לביקורים קצרים וחטופים, לבדה, כאשר נסעה לנובי-סאד לבקר את הוריה. בשנים האלו נולד לה ולאלברט עוד ילד, והם עברו לפראג, ואחר כך חזרו לשוויץ, ושוב עקרו – הפעם לברלין. היא עדכנה את אמא בכל הטלטולים האלו במכתבים ששלחה כל הזמן, ואף על פי שלא הרשו לי וליולקה לדעת מה נכתב בהם, יולקה הייתה רואה את ארשת פניה של אמא כשהייתה קוראת אותם וכשהייתה כותבת בחזרה, ואמרה שאמא תמיד הייתה נראית מודאגת ועצובה. ובאמת, כאשר מילבה הייתה בכל זאת מגיעה, היא כמעט לא הייתה צוחקת או מספרת לנו סיפורים. לעיתים הייתי מצליחה לשכנע אותה לספר לי קצת על אותן תגליות מסחררות, על האור שיכול להיות כמה דברים בבת אחת ועל הזמן והמרחב שנמתחים ומתכווצים כמו גומיות. אבל רוב הזמן היא הייתה יושבת בכורסה שמול האח בשתיקה, ואני הייתי מתכרבלת בחיקה, שואפת את הריח שלה ומאזינה לנשימה החמימה, העמוקה שלה.

אבל ביקור אחד אני זוכרת היטב. זה היה ממש אחרי שפרצה המלחמה הגדולה, בקיץ 1914, ואמא ואבא עזבו את סרביה ועברו לשוויץ, ללוזאן. אני זוכרת שיולקה ואני חזרנו הביתה אחרי הצהרים, מוקדם יותר מהרגיל. וברגע שנכנסתי פניתי ליולקה בהפתעה ושאלתי, "ידעת שמילבה אמורה לבוא היום?"

"לא, איך את יודעת שהיא באה?"

השאלה בלבלה אותי לרגע. איך באמת אני יודעת? הבית היה מלא בנוכחותה, והייתי זקוקה לרגע כדי להבין מדוע זה אינו ברור מאליו ליולקה.

"הבושם שלה. את לא מריחה?"

יולקה רחרחה במאמץ. "אולי, לא יודעת… בואי נרוץ להגיד לה שלום!"

תפסתי בשרוול שלה ועצרתי אותה.

"רגע, יולקה, אני לא בטוחה שכדאי לרוץ, היא מדברת עם אמא והיא נשמעת – לא יודעת, היא נשמעת נסערת. אולי היא לא תרצה שניכנס".

התגנבנו חרישית לחדר שלנו, שהיה צמוד לחדר האורחים. אני הצמדתי את האוזן שלי לקיר וסימנתי ליולקה להצטרף אלי.

יולקה היססה. "אני, אני לא יודעת אם מותר לנו להקשיב". היא התחילה, אבל היסיתי אותה בנפנוף יד. לא חשבתי באותו רגע אם מה שאני עושה זה מותר או אסור. פשוט הייתי חייבת לדעת מה קרה למילבה. האזנתי בכל כוחי.

"…אז לא יכולתי להישאר שם יותר, הלנה". אמרה מילבה, שנשמעה כאילו בכתה לפני כן. "אפילו לא יום אחד נוסף! את יודעת שכבר ביולי ברחתי מהדירה שלנו עם הילדים לבית של קלרה ופריץ הבר. אני שונאת להיות שם, אני אמנם אוהבת מאוד את קלרה, אבל פריץ הזה, הוא מעורר בי צמרמורת. וניסיתי, באמת ניסיתי להגיע להסכם עם אלברט, אבל למה אפשר לצפות, כשהבר מחרחר המלחמה הזה הוא המתווך! הנה, תשמעי את ההסכם שאלברט והוא אילצו אותי לחתום עליו".

מילבה השתתקה לרגע, ושמעתי קלושות רשרוש של נייר.

"תקשיבי, הלנה, מה הוא כותב לי. 'את תימנעי מכל קשר אישי איתי כל עוד הוא אינו הכרחי בהחלט… לא תצפי ממני לשום קשר אינטימי ולא תתקרבי אלי בשום דרך, תחדלי מלדבר איתי אם אבקש זאת…' – וזה ממשיך וממשיך, כאילו אני אישה זרה, כאילו אני לא האמא של הילדים שלו. מה יכולתי לעשות? לקחתי את הילדים וחזרנו לציריך וזהו זה".

"אני לא מבינה". אמרה אמא. "חשבתי שהמעבר לברלין יעשה לכם טוב, אלברט קיבל משרה מכובדת באקדמיה הפרוסית והכל".

"משרה! כן, הוא קיבל משרה". הבכי נעלם מזמן והתחלף בזעם יוקד. "מה היה רע בציריך? הוא מסתובב לו שם עם כל האנשים החשובים האלו, עם פלנק ונרנסט ומי עוד ושוכח אותנו. כשהיינו בפראג, טֵטֵה היה כל הזמן חולה, את זוכרת שכל הזמן מתתי מדאגה וכתבתי לך. ואלברט? הוא היה יושב בחדר שלו שעות עם הרשימות שלו. הוא חושב רק על העבודה שלו. אני מתביישת להגיד, אבל מבחינתו אנחנו תמיד היינו במקום שני. אולי, אפילו פחות מזה". ושוב קולה של מילבה נסדק בבכי, והרגשתי כיצד מרטיט בכיה את הקיר, מבעיר את האוזן שלי באש כחולה.

שמעתי את אמא ממלמלת משהו, לא כל כך הבנתי מה, ומילבה המשיכה.

"את הכול, את הכול הוא לקח ממני. את המדע שלי, את העתיד שלי, את האושר שלי. את הכל נתתי לו ולא קיבלתי דבר בתמורה, מלבד השפלה וריחוק ושנאה ובדידות, בדידות שלא נגמרת! כמה קשה עבדתי להגיע לאן שהגעתי והכל יורד לטמיון כי רק הֵר אלברט איינשטיין קיים בעולם. על מה לא ויתרתי למענו? על מה? אני לא אסלח לו, לעולם לא אסלח! הוא לקח ממני את החיים שלי. הוא לקח ממני את ליזרל, את התינוקת שלי". ושוב השתנקות, ויפחות עזות וצער שאין לו סוף.

"מי זו ליזרל?" לחשה לי יולקה מאחורי כתפי ואני שוב רק סימנתי לה להיות שקטה. אמא דיברה כעת בתקיפות.

"מיצה, שקט! ליזרל איננה! נשבענו שלא נזכיר אותה יותר, בוודאי שלא תחת קורת הגג הזו. היא איננה וזה סוף הסיפור".

"היא איננה". חזרה אחריה מילבה כהד. "איננה".

יולקה משכה אותי מהקיר. הפעם לא התנגדתי.

***

בלילה התגנבתי למיטה של יולקה.

"אני חושבת שליזרל היא הבת של מילבה". אמרתי.

"למילבה אין בת", אמרה יולקה. "יש לה שני בנים – פגשנו אותם לפני שנה כשהם היו בנובי-סאד, זוכרת? הנס וטטה הקטן".

"אולי מאז נולדה לה תינוקת. זה יכול להיות. ואלברט לקח לה אותה והיא איתו עכשיו בברלין".

"אולי נשאל את אמא?"

"לא, לא – אמא כעסה על מילבה כשהיא הזכירה את ליזרל. היא אמרה לה שהיא נשבעה לא לדבר עליה יותר. אולי – אולי אלברט איים עליה שאם תזכיר אותה הוא יעשה לה משהו. הוא שונא אותה. ואני שונאת אותו. חבל שהיא התחתנה איתו בכלל".

"אולי הם יכולים להתגרש. ואז היא תוכל להתחתן עם יוהנצל שסיפרת לי עליו".

"מה הכוונה, להתגרש?"

"אני… אני לא יודעת בדיוק". אמרה יולקה. "זה כמו שאנשים יכולים להתחתן, אז הם יכולים גם להפסיק להתחתן. או משהו כזה. נכון לוטי קרנר שגרה בבית ממול עם אמא שלה? אז היא סיפרה לי שאבא שלה לא מת. הוא חי אבל הוא התגרש. והוא גר בווינה והוא מנצח של תזמורת".

"נו, איזה שטויות", התקוממתי. "לוטי התינוקת הזאת פשוט רוצה שיהיה לה אבא, אז היא ממציאה לעצמה אבא שהוא מנצח תזמורת".

"אני מאמינה לה", אמרה יולקה בפשטות שהרגיזה אותי.

"אז אני לא מאמינה. זה כל כך ברור שזו המצאה. היא בטח יושבת לה בלילות ומדמיינת איך האבא הנהדר שלה יבוא יום אחד ויקח אותה אליו לארמון שלו ויהיה לה אבא אמיתי. היא כזאת בכיינית".

יולקה התחילה לענות אבל עצרה. כתמיד, היא הבינה אותי טוב יותר משיכולתי אי פעם להבין את עצמי.

***

החודשים חלפו, ולא פעם מצאתי את עצמי חושבת על ליזרל. מדוע אלברט גזל אותה ממילבה והשאיר את הנס וטטה איתה? ומה עובר עליה שם, בבית בברלין, כלואה רחוק ממילבה, עם אבא מנוכר כל כך? ומדוע אמא אסרה על מילבה לדבר עליה? הכל היה מסתורי כל כך, הרגשתי שטמון שם סוד גדול ובלתי מושג. וכל פעם שחשבתי על ליזרל, המחשבות שלי נדדו אל מילבה, ואל הבכי שלה שהרטיט את הקירות בבית, בזעם ובדידות ואובדן.

המחשבות הבשילו לכדי מעשה רק באוקטובר 1915. אמא נסעה לבקר את מילבה בציריך ולעזור לה לטפל בטטה, שסבל מאוד מכאב אזניים, ולקחה אותנו איתה. אני זוכרת את הבית של מילבה, שהיה מלא בריח דחוס של תרופות וחומרי ניקוי. אי אפשר היה לשחק שם באמת, וגם לא יכולתי להסתובב שם בחופשיות כי הנס וטטה היו משאירים צעצועים מפוזרים בכל מקום והייתי נתקלת בהם כל הזמן. ומילבה הייתה שם, שותקת וכבדה כענן גשם צופן רעם. ניסיתי לדבר איתה, לבקש ממנה לספר לי שוב דברים מעניינים על האור, כמו פעם, אבל היא כל הזמן הייתה עייפה. יולקה ואני השתדלנו לעזור כמיטב יכולתנו – לשמור על השקט ולסייע בעבודות הבית, אבל העצב ששרר שם נדבק בקירות וברהיטים, ורבץ גם עלינו.

באחד הימים נכנסתי לחדר האורחים ושמתי לב שמילבה שם, על הספה. נתקפתי פתאום כמיהה גדולה לשבת שוב לצידה, להתכרבל בחיקה כמו פעם, לשמוע אותה מדברת או שרה בקול הנמוך והחם שלה ומספרת לי דברים מופלאים. ובלי לחשוב יותר מדי התיישבתי קרוב קרוב אליה והשענתי עליה את ראשי.

אני לא חושבת שאוכל לשכוח את התגובה שלה כל חיי. היא כנראה הייתה רדומה ולא ראתה אותי מתקרבת, וברגע שנשענתי עליה היא זינקה ממקומה, קישחת וצולפת כמיתר קרוע, וצעקה עלי בקול פרוע, מחריד.

"מה זה, זורקה! מה זו ההתנהגות הזו? רדי ממני, רדי! מה את חושבת לעצמך, את לא רואה שאת כבר כבדה מדי בשבילי? את לא רואה?! לכי מפה!!" ותוך כדי שנרתעתי וכשלתי לאחור, היא פרצה בבכי שניסר בחדר והלם באוזניי.

אני לא זוכרת בדיוק מה היה אחר כך. אני יודעת שרצתי, ונתקלתי בכיסא והתהפכתי, ויולקה רצה אלי מהחדר הסמוך והרימה אותי. אני מניחה שבאותו רגע נבהלתי מהתגובה הפתאומית, הפראית של מילבה, אני מניחה גם שהתביישתי מאוד בגולמנות שלי. אבל הפחד והמבוכה – דרכם לחלוף. ובאמת כל פעם שאני נזכרת ברגע הזה אני לא מרגישה בושה, פחד או אכזבה. אני מרגישה רק אימה משתקת. כאילו כשנשענתי על מילבה, בלי משים פערתי בה פצע ששיסע את כל כולה, וההתפרצות שלה לא הייתה צעקה של כעס או של תוכחה, למרות המילים הבוערות והדוקרות. זו הייתה זעקה שהכאב ניגר ממנה בנחילים, וידעתי במלוא החריפות שאני חסרת אונים, חסרת ישע לחלוטין מול הכאב הזה. ובאותו רגע היה לי ברור שאני לא יכולה לעמוד מנגד, שאני חייבת לרפא את הפצע הזה, כי אינני יכולה לשאת אותו.

***

יולקה הסתייגה מהרעיון שלי בהתחלה. אבל אני חושבת שהדחיפות וההתלהבות שהרגשתי השפיעו עליה ועד מהרה הפכנו להיות שותפות לקשר. החלטנו יחד שניסע לברלין, לבית של אלברט, נמצא את ליזרל ונחזיר אותה למילבה. אינני מצליחה לשחזר לחלוטין מה הביא אותנו לחשוב שהתכנית המטורפת הזו בת ביצוע. אני רק יודעת שהזעקה של מילבה המשיכה לזרום בעורקיי וזו הייתה הדרך היחידה שהייתה לי להשקיט אותה.

ראשית כל היה עלינו לברר היכן גר אלברט. ידענו שהוא גר בברלין אבל מעולם לא היינו שם. יולקה מצאה כמה מהמכתבים שאלברט שלח להנס, וכך גילתה את הכתובת: ויטלבאכרשטראסה 13. מעולם לא נסענו לבדנו לפני כן מחוץ לעיר, בוודאי שלא נסיעה ארוכה כל כך, ונדמה לי שזו אחת הסיבות לכך שהתכניות שלנו התמקדו בעיקר בהגעה לשם. לא ממש תכננו מה נעשה לכשנגיע, כאילו חשבנו שאם רק נעבור את המשוכה הזו, הכל כבר יסתדר מאליו. הלכנו יחד לספריה העירונית ושם חיפשנו מפה של ברלין ואת לוח הזמנים של הרכבות.

"אנחנו נצטרך לקחת רכבת מציריך לברלין. זה כמה שעות נסיעה", הסבירה יולקה. "נספר לאמא שאנחנו חוזרות ללוזאן לבקר את לוטי – היא כתבה לי אתמול שאמא שלה נסעה לכמה ימים. נוכל להשלים את מחיר הנסיעה ממתנת יום הולדת המוקדמת שנתנו לנו סבא וסבתא קאופלר. בברלין נצטרך לעלות על הרכבת התחתית ולרדת בתחנת הוהנצולרנפלאץ. משם צריך ללכת עד זקסישה-שטראסה, ואז לפנות ימינה וללכת עוד קצת ואז שמאלה לוויטלבאכרשטראסה".

יולקה מדדה את המרחקים על המפה ואני חישבתי את המרחק שנצטרך ללכת, ושיננתי לעצמי את המסלול. יולקה אמרה שאין צורך, כי יש שלטים ברחובות, אבל חשבתי שלא כדאי להסתכן.

***

ביום המבצע ירד גשם שוטף. התיישבנו בקרון שלנו, יולקה ליד החלון ואני לצידה. שתינו היינו מתוחות מאוד וביקשתי ממנה שתספר לי מה היא רואה מהחלון. היא התמידה בכך זמן מה עד שהשתתקה. הגשם הלם בחלונות ורעמים התגלגלו.

"זוכרת איך היית פוחדת מהרעמים, זורקה?"

"כן", חייכתי. "הייתי מבקשת ממך לספר לי איך זה כשיש ברק".

יולקה צחקה, ואז פלטה קריאת התפעלות. "וואו, בדיוק דיברנו על ברקים – ושני ברקים היכו בבת אחת, אחד בהמשך הדרך ואחד מאחורינו!"

"את יודעת, מילבה אמרה לי שאין דבר כזה, 'בבת אחת'".

"מה זאת אומרת? שניהם פגעו באותו רגע, ראיתי בבירור!"

"כן, אני לא לגמרי מבינה את זה, אבל היא הסבירה לי – את רואה את שני הברקים בבת אחת כי האור של שניהם מגיע אלייך באותו רגע. אבל אם היית נוסעת ברכבת לכיוון ההפוך, אז היית רואה את הברק שמאחורינו קודם, כי האור שלו היה צריך לעבור דרך יותר קצרה עד שיגיע אלייך".

"אה. אז זה פשוט אומר שרק מי שלא נוסע ברכבת יכול לדעת אם הם פגעו בבת אחת, לא?"

"זהו, זה הדבר שאני לא מבינה עד הסוף. מילבה אומרת שאין שום עדיפות לאף צופה. היא אומרת, שאם מישהו נוסע ברכבת ואני עומדת בתחנה לצד המסילה, אז נכון שמבחינתי, אני עומדת במקום וזה שברכבת מתרחק ממני, אבל מבחינת הנוסע – אני זו שמתרחקת ממנו יחד עם התחנה והכל, והוא זה שעומד במקום… וככה, אם מי שנוסע ברכבת אומר שהברקים פגעו בבת אחת בשני הצדדים, הוא צודק. ואם מישהו נוסע בכיוון הנגדי, או אפילו עומד בחוץ, ואומר שהם לא פגעו בבת אחת, גם הוא צודק".

"זה נשמע לי מוזר מאוד. אי אפשר ששני אנשים יגידו דברים הפוכים ושניהם יהיו צודקים".

"אני לא יודעת. מילבה גם אומרת שהאור יכול להיות גם גל וגם חלקיק, בבת אחת. היא אומרת שהעולם מוזר יותר ממה שאנחנו חושבים, ושלפעמים צריך לסמוך על המתמטיקה שלנו כדי להבין אותו באמת".

***

להוהנצולרנפלאץ הצלחנו להגיע בשלום, ומשם התחלנו ללכת לפי הכיוונים ששיננתי לעצמי. אבל כשהגענו לזקסישה יולקה היססה.

"אוי, אני רואה שהם עושים עבודות ברחוב. הם הורידו את השלטים".

"זה בסדר", אמרתי, "אני סופרת את הצעדים, אני זוכרת – 300 מטרים, זה בערך 500 צעדים".

אחרי כמאתיים צעדים יולקה משכה ביד שלי. "יש פה פניה שמאלה, אני חושבת שאנחנו צריכות לפנות כאן".

"אבל עברנו רק 223 צעדים", אמרתי.

"כן, אבל הפניה הזו נראית לי נכונה… אולי לא ספרת טוב".

אבל כנראה כן ספרתי טוב, כי עד מהרה הלכנו לאיבוד. היינו מבוהלות, לחוצות ורטובות, והגרביים שלי היו ספוגים מים קפואים. רעדנו מקור וגילינו שאנחנו הולכות במעגלים. כעסתי על יולקה, אבל לא רציתי לריב כאן, באמצע העיר הזרה והרועשת הזו.

כנראה נראינו אבודות מאוד, כי לפתע שמעתי קול מתנגן ורך פונה אלינו.

"שלום לכן, פראוליינז, האם אתן זקוקות לעזרה?"

"כן", מיהרה יולקה לענות. "בבקשה, בבקשה כן. אנחנו צריכות להגיע לוויטלבאכרשטראסה והלכנו לאיבוד".

"זה יום המזל שלכן, אם כך!" הוא ענה בצהלה. "אני הולך לשם בעצמי. בואו איתי!" הזר בעל הקול המתנגן שילב את זרועו בזרועי והתחיל ללכת, מתאים את צעדיו לצעדיי. כשהגענו לרחוב, הוא נעצר ופנה אלינו.

"אם אתן לא ממהרות, אולי תרצו לעלות אלי, להתייבש ולשתות כוס תה לפני שתמשיכו בדרך?"

ידעתי שזמננו דוחק, אבל יולקה הייתה כל כך אומללה ומתוחה והסכימה מיד. אינני יודעת מדוע לא פחדנו, מדוע שכחנו את כל האזהרות שהוזהרנו, להישמר מפני זרים. הזר הזה נסך בנו תחושת ביטחון ושלווה.

נכנסנו לדירה, שעמד בה ריח קל של טבק ושל דיו.

"הנה, רק אסלק את הניירות מעל הכסאות האלו ואעמיד את הקומקום על האש. תוכלו להסיר את הגרביים ולהניח אותם להתייבש מול האח".

יולקה צחקקה ולחשה לי, "אצלו אין בעיה… הוא נועל נעליים בלי גרביים!"

הזר בעל הקול המתנגן התיישב מולנו ונאנק. יולקה שאלה אם הכל בסדר.

"כן, כן, אני מבקש את סליחתכן. אני סובל מאוד מכאבי בטן, ובזמן האחרון אני גם עובד קשה ואני עייף מאוד. אבל נעים לעשות הפסקה קטנה. נעים לשמוע קולות של ילדים שוב בבית".

"יש לך ילדים, אדוני?" שאלתי.

הוא שתק לרגע. "יש לי, אבל הם לא כאן. ואני באמת מתגעגע אליהם מאוד מאוד".

"הם הלכו למלחמה?" שאלה יולקה.

"לא – לא, תודה לאל הטוב! הם עדיין קטנים ואני מאוד מקווה שגם כשיגדלו הם לא יטלו חלק באיוולת הזו! אבל הם רחוקים ממני. אשתי – היא לקחה אותם ונסעה מכאן לציריך". הוא נעמד והתחיל להתהלך בחדר, ומדבר כמעט לעצמו, כאילו אנחנו לא שם. "ואני שולח מכתבים, והם לא תמיד עונים. היא מסיתה אותם נגדי, ואני לא יכול לעשות דבר. ואני מתגעגע, לא יכול לשאת את הגעגועים! אינני מצליח לעבוד, התיאוריה שלי הגיעה למבוי סתום ואינני יודע איך לצאת מהסבך, אינני ישן, והכל בגללה. היא נוראית! חמדנית וקטנונית וקנאית, שזה לא מפתיע, כשהיא גם כל כך מכוערת!"

"הו", התנשמתי. "הו!" הרגשתי את יולקה קופאת לצידי – היא הבינה הרבה יותר מהר ממני מה קורה, אבל אני, ראשי הסתחרר מתחושת המזל הטוב שהקרה בדרכנו בן ברית, אדם מבוגר ונדיב שיוכל לסייע לנו. "אנחנו כאן בדיוק מאותה סיבה! אולי נוכל לעזור זה לזה!"

הזר התנער, כאילו נזכר מחדש שאנחנו יושבות בחדר ומאזינות להתפרצות שלו. "הה? למה את מתכוונת, פראוליין?"

יולקה משכה בשרוולי בחרדה אבל לא השגחתי בה.

"אנחנו כאן כי ברחוב הזה ממש, במספר 13, גר מישהו שחטף מאשתו את התינוקת שלה, והיא כלואה כאן ואשתו אומללה ומתגעגעת, ואנחנו באנו להחזיר אותה!"

יולקה ניסתה נואשות לסגת מהמערכה, והתחילה להסביר שאנחנו ממהרות וצריכות ללכת.

"מה איתך, יולקה? האיש הזה יכול לעזור לנו, נכון? נכון, הר – מה שמך, אדוני?"

"איינשטיין. אלברט איינשטיין", הוא אמר. "אבל אינני מכיר אף אדם שגר כאן עם תינוקת – מה קרה, יקירתי?" הוא קרא, כנראה מכיוון שראה כיצד האימה לופתת אותי.

לא יכולתי להוציא מילה. התחוור לי שללא יודעין נכנסנו הישר לגוב האריות. שהאדם הנעים ורך הדיבור שלפנינו, הוא הוא אלברט איינשטיין האכזרי, האנוכי, ששבר וריסק את מילבה שלנו לרסיסים.

"אתה… אתה אלברט? אלברט של מילבה?

"מה… מי אתן?" קולו הרך נעשה לפתע צורמני, כמעט תוקפני. "מניין אתן מכירות את מילבה? מה אתן עושות כאן?"

יולקה התעשתה ראשונה. "אני יולקה. יולקה סאביץ'. וזו אחותי זורקה".

אלברט התיישב בחבטה כבדה על כסאו.

"סאביץ'. אז אתן הבנות של הלנה".

"כן", אמרה יולקה.

"ואת", הוא פנה אלי, ולפתע הקול שלו היה כולו כמיהה וערגה. "את זורקה".

"כן", אמרתי. "אבל… אבל אני לא מאמינה, אני לא מאמינה שאתה מספר לנו שקרים כאלו! אשתך לקחה ממך את הילדים? על מה אתה מדבר? הרי היא ברחה ממך! היא נמלטה על נפשה בגלל שהתרחקת ממנה והשפלת אותה!"

"אני התרחקתי ממנה?" הוא קרא. "היא זו שהתרחקה ממני! היא זו שנסוגה לאחור לתוך דיכאון וזעם ומרירות. מה יכולתי לעשות מלבד לפנות אל עבודתי?! מה יכולתי לעשות?"

ראשי היה סחרחר עלי. ידעתי שאלברט לא משקר, יכולתי לשמוע את זה בצליל קולו, בכאב שניגר ממנו, כמו הכאב שניגר ממילבה לפני ימים ספורים. אבל זה לא יתכן, לא יתכן ששניהם מדברים אמת. ניסיתי לאסוף את מחשבותיי ולהתמקד.

"ומה, ומה עם ליזרל? אתה לקחת אותה ממנה!"

אלברט נאלם דום. כשדיבר שוב, קולו היה סדוק.

"מה… מה את יודעת על ליזרל?"

"כלום, רק שמילבה אמרה שאתה לקחת אותה ממנה. אתה לקחת ממנה את התינוקת שלה ועכשיו אתה בטח מחביא אותה כאן, מחביא ומשקר לנו!"

יולקה נגעה בזרועי, והפעם לא בחרדה, אלא נגיעה רכה, כאומרת לי לעצור לרגע ולהאזין.

קולו של אלברט היה כבוי, אדום מרוב צער.

"כן", הוא אמר. "כן. במובן מסוים לקחתי ממנה את ליזרל שלה. שלנו. אבל לא במובן שאת חושבת, ילדה יקרה. אני איבדתי אותה – ממש כמו שדוקסרל איבדה אותה".

"דוקסרל? מי זו דוקסרל?" הרגשתי שאני טובעת בתוך ים של אי ודאות ובלבול.

"כוונתי למילבה", אמר אלברט. "פשוט, בימים הרחוקים ההם, כשהיינו צעירים ומאוהבים, קראנו זה לזו בכינויי חיבה. אני קראתי לה דוקסרל. היא קראה לי יוהנצל".

בתדהמה משתקת המשכתי להאזין לו – לאדם הזה, ליצור הבלתי מתקבל על הדעת שמולי. היצור הזה שהוא אלברט הנוראי ויוהנצל המתוק, בבת אחת.

"הייתה לה – לנו – הייתה לנו תינוקת. ליזרל. תינוקת שלמדה לבכות ואינני יודע אם אי פעם למדה לצחוק. אני חושב עליה כל כך הרבה פעמים, היא – היא צריכה להיות בערך בגילך עכשיו, זורקה. ומיצה צודקת, זו אשמתי שהיא איננה. אבל אני מתגעגע אליה לא פחות ממנה".

"מה… מה קרה לה?"

"רציתי לגדל אותה, להכיר אותה. באמת שרציתי. אבל זה לא היה מקובל, כי… מכל מיני סיבות, אני לא יכול להסביר. זה היה כורח המציאות".

"אני באמת לא מבינה", אמרתי. "מילבה אמרה לי שליוהנצל – לך – לא היה אכפת ממה שמקובל וממה שאנשים אומרים. שנתת ליופי ולרעיונות הטהורים להנחות אותך, שלמדת להאזין למתמטיקה המתנגנת ולתת בה אמון. ואז אתה נכנע ככה למציאות ונוטש את הילדה שלך".

"כן". אמר אלברט, ונשמע רחוק כל כך, כמו מילבה. "כך באמת הייתי. ואני לא יודע איך איבדתי ככה את דרכי, כמו חיפושית עיוורת. ואני מוכרח למצוא את הדרך חזרה".

לא מצאתי בתוכי כוחות לכעוס עליו יותר. ניסיתי לעורר בתוכי מחדש את השנאה שבערה בי כל הזמן הזה, אבל היא אוכלה וכבתה. לא יכולתי לאהוב אותו, או לסלוח לו. אבל ידעתי שמהרגע שנגלתה לי נקודת התצפית שלו, כבר לעולם לא אוכל לשנוא אותו.

***

אלברט שאל אותי אם נרצה שילווה אותנו בחזרה לתחנת הרכבת התחתית. הסכמתי – היה לי מוזר ונעים שהוא פונה דווקא אלי למרות שיולקה לצידי. אבל כשנטל את זרועי כדי להוליך אותי, נרתעתי ממגעו. הסברתי שיולקה תעזור לי, והוא מלמל התנצלות חפוזה. ואף על פי כן, בדחף של רגע, כאשר היינו בתחנה והרכבת עמדה להגיע, הושטתי לו את ידי לפרידה. הוא אחז בה בשתי ידיו, עטף אותה ברכות, כאילו מנסה לשמור עליה, לשמור עלי, לגרום לרגע הזה להתארך לאינסוף.

"תודה על הליווי… אני מקווה שיסתדר לך כל העניין עם התיאוריה", אמרתי.

"אה כן, זה יסתדר, אני בטוח". הוא ענה, ואחרי היסוס קל המשיך. "זורקה – רציתי להגיד… כלומר, לבקש ממך… שאם במקרה תמצאי את ליזרל – תוכלי להסביר לה? כלומר, לא – לא להסביר, פשוט לספר לה".

הושטתי את ידי השניה ועטפתי את ידיו המתגעגעות, האדומות.

"אספר לה". אמרתי.

***

ברכבת לציריך השענתי את ראשי על יולקה ובכיתי, דמעות כחולות וחמות.

"אל תבכי, זורקה. אני יודעת שלא הצלחנו, אבל לפחות ניסינו".

"לא, יולקה, אני לא בוכה על זה שלא הצלחנו. אני בוכה בגלל ליזרל. אני חושבת עליה, אבודה בארץ רחוקה, כשהיא חושבת שאולי ההורים שלה מתים או שונאים אותה, ולא יודעת שיש לה אבא ואמא אמיתיים, ששניהם מתגעגעים ואוהבים ורוצים לחבק אותה, להחזיק לה את היד, כמו שאלברט החזיק את היד שלי בתחנה".

יולקה כרכה את זרועה סביבי, כשהרעמים שואגים סביבנו, ואני נאחזתי בה, ביולקה שלי, שתמיד הייתה ונשארה הדבר הקבוע היחיד בתוך עולם חסר פשר, והנחתי לה לקחת אותי הביתה.

***

ביום אביבי אחד אחרי המלחמה, במאי 1919, באנו לבקר את מילבה בציריך. היא סיפרה לי שאסטרונום אנגלי יצא למסע חקר באי פרינקיפה, במטרה לצלם את ליקוי החמה כדי לבחון את תורת היחסות הכללית של איינשטיין. התיאוריה פורסמה בסופו של דבר בנובמבר 1915, שבועות ספורים לאחר המסע הסודי שלנו, שעליו כמובן מילבה לא ידעה דבר.

"אלברט אמר ששדה כבידה גדול מכופף את קרני האור, וגם חישב את זווית הכיפוף של אור כוכבים שחולף ליד השמש. אבל אי אפשר לראות את אור הכוכבים כשהשמש זורחת, כי האור שלה חזק מדי. לכן נסע אדון אדינגטון לפרינקיפה, כדי לצלם את השמש ואת הכוכבים שלצידה בזמן שהירח מכסה אותה, וכך לבדוק אם התיאוריה של אלברט נכונה".

ואני ישבתי לצידה, על הספה בציריך, והאזנתי לה, שומעת איך כאשר היא חוזרת ומדברת על האור ועל המדע שכל כך אהבה, מתגנב בחזרה לקולה אותו צליל כחול וחם מימי ילדותי, זורם ומתנגן וצוהל, אבל דהוי מעט, כאילו עטוף בשמיכה עבה. והשענתי את ראשי על הספה, קרוב ככל האפשר למילבה מבלי לגעת בה. הרהרתי באדינגטון, המביט בתקווה אל מבעד לעננים, ונשמתי לתוכי את ריח הבושם של מילבה, את אותו ניחוח לוונדר ספוג אור וגעגוע. וידעתי, ידיעה צלולה כנקישה על גביע זכוכית, שלעיתים, אם רצוננו לראות, עלינו לעצום את עינינו.