הפוליטיקה של הקורונה

גיא בלזם, נופר לופו וד"ר ארז גרטי

העתיד של המוות

נופר לופו

המשכילים של התנ"ך

ד"ר יונת אשחר

ציור בכל צבעי הקשת

אורי טייכמן

האור בקצה המערה

ניצן המרמן

קול מהעבר: מי יבנה בית… מבוץ?

ד"ר יעל עבאדי-רייס

והרי הזוכים…

מערכת גחלילית

ידידים לעת מדע

חמוטל ילין

הלב השבור

אביבית דולב

קול מהעבר: לזכור ביחד

ד"ר יעל עבאדי-רייס

המגפות של הדמיון

רמי שלהבת

האגדה של טסלה

מיכאל גרוסברג

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

חבל על הזמן

רמי שלהבת, דוד מדר

האמת שבזיוף

אהוד מימון

שיר היסודות

ד"ר אבי סאייג

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

קול מהעבר: משחקי לוח עתיקים

ד"ר יעל עבאדי-רייס

למה לי פטנטים עכשיו?

ענת לונדון-דרורי

מדעי הסריגה למתקדמים

ד"ר נעמה חריט-יערי

מפרי ועד פיריט

שלומית עוזיאל

קול מהעבר: תיאוריית הסבתא

ד"ר יעל עבאדי-רייס

הרקע ל"משפט הקופים"

מאת: רמי שלהבת

גלי כבידה

מעיין בלוויס
מתוך תחרות S-Factor 2017

הזואולוג העברי הראשון

סיפרה: ורד שפירא
כתב: גרא קולטמן

קוואנטום פאנק

להקת קוואנטום פאנק
מתוך תחרות S-Factor 2017

ריקוד הגליקוליזה

צרי בריקנר
מתוך תחרות S-Factor 2019

חלקיקים אלמנטריים

סיפר: פרופ' חיים הררי
כתב: גרא קולטמן

להיות מחוסן, להיות ממוגן

שלישיית הטרובדורים: איילת דקל, נורית קרני וינאי גונצ'רובסקי
מתוך תחרות S-Factor 2019

מזמור למזקקה

פרופ' אהוד שפירא
מתוך תחרות S-Factor 2017

מצב הצבירה הרביעי: פיזיקת הפלזמה לילדי גן

סיפרו: יפה אליעזר ופרופ׳ שלום אליעזר | כתב: גרא קולטמן

טבלת החיים

גיא ויינגרטן
מתוך תחרות S-Factor 2019

שנסון לחלבון

דניאל זיידמן
מתוך תחרות S-Factor 2019

נתרן וכלור

רוני גלפנד ואדם רופאים
מתוך תחרות S-Factor 2019

המראה משקרת

רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל שרים, יותם אברמסון ורועי בנין
מתוך תחרות S-Factor 2019

התהוות הכל

רועי בנין, עמית אינזלברג, רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל
מתוך תחרות S-Factor 2019

אבק כוכבים

לירי דולנסקי
שיר מתוך תחרות S-Factor 2019

מימן

אריאל רודיק
על בסיס "ראפ למימן" מתוך תחרות הכשרונות המדעית S-Factor 2019

על סדר מתוך כאוס

פאנל: פרופ׳ דוד הראל ופרופ׳ תמר אל-אור

מחול מודרני

רקדנית: ענבר קרן

תרגילי החשבון של הדבורים

סינא כבהא, תוכנית אלפא

אקריות: הרבה מעבר לאלרגיה

עומר גיז, תכנית אלפא

היד

עינב בר

תמונת כותרת
צילום: שאטרסטוק

היד החזקה איננה. אני עוד מרגישה אותה ומושיטה אותה מתוך אינסטינקט לכל דבר, אם להרים, או לגרד, להישען או למנוע נפילה. ובכל פעם להיתקל באין הזה של הקיטעות. ביד שנשארה הכל איטי, סרבן ומגושם, אפילו להרים כפית לפה קשה לי. דיברו איתי הרבה על כאבי הפנטום. אימת הפנטום. רק נזכרת כל הזמן בסרט האילם אשר הילך עליי אימים בתור ילדה, "פנטום האופרה". נתקלתי בו בספרייה של בית החולים וכשפתחתי לעיין בו נגלה לי המשפט: "גם אם אחיה עד מאה שנה, אני תמיד אשמע את אותה זעקה אל-אנושית של יגון וזעם שהוא שחרר בטרם אותו מראה נורא הגיע לעיניי".

***

צריחת השעון המעורר פילחה את האוויר. מאיה התעוררה ומוכנית שלחה יד לכבות את השעון, הוא נמצא בדיוק במרחק נגיעה, אלא שהמרפק ואילך בזרועה של מאיה חסר ואיננו. לרגע אחד נשאר הגדם שלה מתוח באוויר בחוסר תוחלת בעוד השעון מוסיף לזעוק.

דוקטור לב, איתו הייתה נפגשת בחדר שכולו ידיים ורגליים עשויות מפלסטיק, היה חוזר ומסביר: "הפנטום הוא זכר היד. הדפוס החשמלי שנותר מהמוליכים העצביים שבעבר נשאו מסרים מהחלק שאיננו. הוא חיוני לפעילות של התותב. אנחנו מעוניינים לגרות אותו". בבוקר היה עליה ליטול את התרופות לדיכוי המערכת החיסונית, למען הגוף לא יתמרד נגד הנתח החי שחובר לו יחדיו. זמן ניכר היה לוקח לבלוע את כולן וכשהייתה מסיימת כבר הייתה עומדים בגרונה כאילו אומרים להתפרץ בחזרה החוצה. כה עקשנית ופעלתנית נשארה בתנועותיה עד שאדם שהיה צופה בה מן הצד היה מתקשה לראות בה כל חוסר או נכות. היא הסתגלה להיעדר במהירות ובמהרה היה לחלק ממנה. הייתה זו תכונה זו שאפשרה לה להיבחר מבין המועמדים הרבים. זאת, וכמובן גם סיפורה האישי, זה ש"נגע ללב כולנו" כפי שהיו חלק מהמומחים חוזרים ואומרים.

דוקטור לב הפציר בה שתנסה פרוטזה אלקטרונית, שפעלה באמצעות אלקטרודה שחוברה אל הזרוע. שרירי זרועה החסרה של מאיה רטטו במאמץ אך יד הפלסטיק נותרה מתה, עד שלפתע נפתחו האצבעות כפרח. מאיה הרימה את היד וסגרה את האצבעות סביב ידית ספל קפה המונח לפניה. התנועה השימושית-אנושית זו ריגשה אותה והיא צחקה אל דוקטור לב. ואולם, כשהרימה את הספל הידית סבה מיד כעל ציר וכל הקפה הרותח נשפך עליה. דוקטור לב חש לעזרתה עם מגבוני נייר. מזועזע. תוך כדי שספג את הנוזלים הביע תדהמתו בעברית המשובשת שבפיו: "קפה זה היה רותח. את לא מרגישה?"

אכן, לא הרגישה דבר. אדישות מוזרה הייתה נסוכה עליה לכל הכאבים שידעה בשנים האחרונות ורק העיק עליה עקצוץ בעיניה. נהגה לטפטף טיפות אל העיניים הכואבות וכשסיימה היו נראות פניה כאילו הן שטופות בדמעות, אבל למעשה היו יבשות כמדבר. לבד מזאת לא הרגישה דבר.

***

מצוידת בפרוטזה החדשה ניסתה לקנות לעצמה חולצה במקום זו שהוכתמה מהקפה. בתא ההלבשה מצאה עצמה מודדת, לא את החולצה החדשה, אלא את הזרוע. מוכרת צעירה וחייכנית אחת, הבחינה מבעד לחריץ הווילון במראה אשר הדהים אותה – מאיה המתפשטת מתפרקת גם מזרועה שלה. מאיה החלה מתאמנת ותופסת בחולצה הישנה, מסתבכת מעט כשאצבעות הפלסטיק מאנו לעזוב. לבסוף התלבשה ומשכה מטה את השרוולים לכסות חלקית על התותבת. עטויה בחולצה וביד החדשות, יצאה אל הקופה.

המוכרת, אישה בשנות החמישים לחייה, שקועה הייתה בקריאת עיתון, כמעט מתעלמת מהלקוחה, אך פתאום בבת אחת ניצת בה העניין כשהביטה במאיה ועיניה החלו מתרוצצות בהתרגשות בינה ובין עיתון סוף השבוע הבלוי ששכב ליד הרדיו. לבסוף לא עצרה בעצמה והניחה כף יד רכה ומנחמת על התותב של מאיה. מאיה שעסקה בחיפוש אחר הארנק ולא יכלה להרגיש, הופתעה לגלות את האישה אוחזת בידה. המוכרת חייכה ולחשה אליה כממתיקת סוד: "זו את נכון? זו את. מהמשפחה ההיא".

היא רמזה לעיתון. סומק של מבוכה לא נעימה התפשט בפניה של מאיה.

"לא".

ידה של המוכרת התהדקה סביב היד הפלסטית.

"תיקחי את זה בחינם. בסדר? בלי כסף".

"לא. לא צריך".

"ותתחזקי. יקרה. תתחזקי".

פניה של מאיה האדימו עוד. המוכרת לא שחררה את ידה עד שמלמלה "תודה" כמי שכפאה השד, ומיהרה להסתלק משם.

***

בערב יצאתי פעם ראשונה לבריכה של בית החולים. בערך בשבע נדלקו פנסי התאורה החזקים מלמעלה ועשרות חרקים מסונוורים החלו טובעים בתוך המים כמו על פי פקודה. בהתחלה שליתי עוד ועוד, רגע לפני נשימתם האחרונה, ואז פשוט יצאתי כי לא יכולתי להיות עוד רגע בתוך מרק המוות הזה.

מחר יבואו "הדודים", מיני אנשים קרובים רחוקים שראיתי פעמים ספורות בחיי או לא אף פעם. רוצים לדבר ולנחם אותי ולהתעניין על הירושות ואז נעלמים.

***

בבוקר, לאחר שהאביסה את עצמה בכדורים ובדקה שוב את עיניה היבשות עד כאב, העדיפה לוותר על הפרוטזה והותירה אותה תלויה במקלחת, לצד מכנסיים קצרים וחולצה שמרגע שצורפה אליהם היד דמו גם הם לחלקי גוף שנזנחו.

דוקטור שמחה עסוק היה בדיבור בטלפון במבטאו האמריקאי הכבד, אך הוא חייך חיוך גדול והניף מעל ראשו בהתלהבות שני אגודלים זקורים. הוא נהג לעשות זאת בכל פעם שפגש במאיה והיא חייכה אליו, למרות שהעניין כבר היה לה לזרה. הוא הזכיר לה אוהד כדורגל מזיע יותר מאשר רופא. דוקטור רות' הוא שבישר לה את החדשות "קיבלנו בשורות טובות" אמר ודוקטור שמחה הנרגש שעדיין עסוק בטלפון מהנהן במרץ, מניף שוב את אגודליו וחושף שיניים מחייכות. "מעכשיו זה רק עניין של זמן עד שנגשים את התהליך. מייד ברגע שימצא תורם. שעון החול יצא לדרך", אמר דוקטור רות', ולמרות פניו הרציניות ניכר היה שכמעט אינו יכול להכיל את התרגשותו. דוקטור שמחה הניח לרגע את שפופרת הטלפון על כתפו והצטעק אל מאיה: "נפלא! יוצא מן הכלל! נהדר!" דוקטור רות' פתח ותידרך אותה באריכות אודות האשפוז והתרופות. מאיה חשבה על הניתוח, ניסתה לדמיין את המועד המתקרב אך לא עלה בידה להתרגש. כהה ואדישה לכל. רק עקצוץ עיניה היבשות ומלבדו איננה מרגישה דבר. מבטה נפל על דוקטור שמחה שעדיין דבוק היה לטלפון וזה פירש את המחווה כפניה אליו ומייד חזר להצטעק: "נהדר, יוצא דופן!" ודוקטור רות' אחז בגדם של מאיה בשתי אצבעות, כפי שאוחזים ממצא ארכיאולוגי יקר מציאות, הגביה אותו מעלה ולחש ברגש, "נפלא!"

***

הירידה שלי במשקל הפכה לפלא מבעית. מתגלגלת מאליה בלי סיבה ממשית. בדקו ובדקו ובסוף הגיעו למסקנה שפשוט אוכלת פחות בגלל הירידה בבלוטות הטעם. כששיתפו את ד"ר רות' וראיתי שבעיני רוחו הוא כבר רואה איך כל הניסוי מתחרבן לו בגללי. רק זה חסר, שאחלה לו דווקא באמצע שהוא מתיימר לחולל בי נס להבריא. לא סיפרתי לו אבל אני מעט שמחה על כל דבר שעשוי לדחות את הניתוח, כי גם הימים מתגלגלים מאליהם ובקרוב לא יהיה יותר שום דבר שיפריד ביני ובין ובינו. אני נחה הרבה, גם באין ממה לנוח, באין דבר אחר לעשות בבית ההבראה הזה שכולו זקנים שנעים באיטיות לכיוון אחד כמו על פס ייצור של מוות, אבל מבפנים, רוצה להישכב על המסילה, להסיט את הרכבת הדוהרת שתעצור.

***

מנעול הדלת חרק ושקשק והדלת נפתחה בצרימה שורטת לב. מאיה נכנסה לבית הגדול והשקט. חושך ועזובה קדמו את פניה. היא הדליקה וכיבתה את מתגי האור מספר פעמים – מוודאת שאין חשמל, ובדקה את הברזים – פותחת אותם ורואה שאין מים זורמים. כשעיניה התרגלו לחשיכה נראו לה החדרים כמו קפאו בזמן. באחדים מהם נערמו קופסאות קרטון, כאילו החל מישהו לארוז בקדחתנות ואז זנח אותן בבת אחת. בחדר אחר הייתה מונחת כוס קפה מלאה ומאפרה עם סיגריה מותחלת, כאילו איי מי עומד לשוב בכל רגע. כלים בכיור וערימת כבסים מציצה מהמייבש. את הכל צבעה שכבת אבק עבה באפור, כאילו לא היה הבית אלא תמונה ישנה בשחור לבן. כמה טביעות אצבע שנטבעו באבק זה בביקורים קודמים, כוסו גם הם בשכבה חדשה. במראה המאובקת נראה אפילו האוויר בבית ומאיה ביחד איתו – מכוסים אבק. העציצים עמדו יבשים כמדבר. בחדר אחד חדרה רטיבות, לאורכה ורוחבה של התקרה היה תלוי הסיד תילים תילים עומדים לנשור, עד שנדמה שכוסתה שלכת לבנה.

מאיה החלה לחטט במגרות ובארגזים. תחילה נגעה בהם בחרדת קודש אבל אז, במזווה, צנחה עליה קופסת קרטון עמוסה וכל תכולתה – מעטפות ואלבומי תמונות, התפזרה על הרצפה. מאיה החלה לגרוף אותם בחזרה – אינה טורחת לסדר את עשרות התמונות שגלשו מהאלבומים והושלכו לכל עבר: נער במדי חייל טירון, צעיר וצעירה ביום חתונתם, אישה צעירה ותינוק בזרועותיה. אחים ואחיות דומים, תמונה קבוצתית של משפחה שלמה לדורותיה – סבים, בנים ונכדים ועוד ועוד תמונות רבות מספור שגם מאיה מצולמת בתוכן לצד האנשים אשר עומדים בהן. סוף סוף לכדה אחת התמונות את מבטה: תמונתה שלה מחבקת ילד כבן שש לצד כלב חום. מאיה הביטה בתמונה ולפתע עלתה בה בחילה. היא מיהרה לשירותים והקיאה את נשמתה. אחר ניסתה לסחוט את ידית הניאגרה היבשה, וכשלא עלה הדבר בידה סגרה את מכסה האסלה. אז חזרה ונטלה את התמונה הזו בכיסה, נוטשת את האחרות על הרצפה בלי לטרוח לאסוף אותן. בטרם יצאה הבחינה שלכלכה את רצפת הכניסה בטביעות בוץ מכוערות. היא החלה לנגב אותן ואז עלתה בה תחושת חוסר תוחלת, ויתרה באמצע ויצאה. כשהדלת נסגרה אחריה החשיך הבית עוד יותר. "יעלה כמה שיעלה" חזרה ואמרה מאוחר יותר בטלפון לדוקטור אגריפס. רכוש לא חסר לה מאז המאורעות. "כל עוד הוא נושם".

***

ככל שמתקרב התאריך אני מוצאת עצמי מקווה שמשהו יקרה ושלא יהיה הניתוח ומרגישה אשמה. הפסיכולוג אמר, שכל עוד אני כנה, זה בסדר. וזה המינימום שמצפים ממני, לדבר בכנות. ושזה בסדר להגיד. דברים יראו לך אחרת עם יד. את תביני את הגודל. אמר לי.

שאלתי את ד"ר רות' למה אני? למה לא לוקחים חייל שנפצע ומשתילים לו את היד. ד"ר רות' אמר "בגלל דת קהל" וחזר ואמר "דת קהל" הוא מדבר במבטא אמריקאיכבד. מתכוון "דעת קהל". "חייל במלחמה – לא תמיד קונצנזוס, פגוע אסון – תמיד קונצנזוס". ואמר שקיבלו את המימון במיוחד בגללי. בגלל מקרה שלך. אמר ד"ר רות'.

דווקא בגלל שהכל בגללי מרגישה חייבת לומר: תעצרו את המיליונים, אני רוצה לרדת.

גם עלתה בי מחשבה שעם כל הרכוש שנשאר אני יכולה לפצות, על כל הזמן שבזבזתי להם. ד"ר רות' נחר בצחוק או בבוז ואמר "זה כסף שאת לא מדמיינת"

אבל על מה הלך כל הכסף?

כמה מזה הלך על כל האנשים שמדברים איתי. סתם מדברים. או מסתכלים עליי. אתמול באו לבהות בי דרך החלונות השקופים הגדולים, ושמעתי רק שברי משפטים באנגלית, שדימוי גוף של אישה קשה לשקם, עדיף גבר ושבכלל נעשתה "החלטה לא שקולה".

היום ירדתי לקומות הנמוכות, שם הכל צפוף ומלוכלך והזקנה יושבת במסדרון. ישבתי איתה, והרגשתי אשמה שבאתי מהקומות הגבוהות. יש לי כסף ויש לי חיים וכאן למטה אנשים משוועים לשני אלה.

לו היתה דרך להעביר… לתת במקום לקחת והרי יש דרך שירדימו אותי ויקחו את הכול. לו היתה תוכנית כזו, ואולי להכיר את מי שנותנים לו וללכת מהעולם הזה בהרגשה טובה. אני לא יכולה לחשוב על משהו טוב יותר. לתת את האיברים שיכולים להציל, את כל הבפנים והחלקים שאפשר, וללכת מהעולם בכזו שלמות גדולה.

ד"ר רות' אמר, "אנחנו משפחה שלך. כל בית החולים, שורה של המומחים בינלאומים, משפחה שלך". תמיד הוא מחייך. ולא נעים לי לומר לו שהוא מקשקש, או לא יודע מה זו משפחה. אבל על השידה שלו יש תמונות של ילדים כך שאין לי ספק שהוא בטח יודע.

והרי לו הייתי יודעת מה יקרה הייתי מבטלת הכל. כמו שמבטלים תוכנית לא מוצלחת. לפני שמשיקים את הטיטניק מישהו חייב להתריע.

ד"ר הידש רשם לי ליתיום, מייצב, שלא אהיה הפכפכה. אמר שיש תרופות גם לחוסר החלטה. וכרסו הגדולה תקתקה על המקלדת כל פעם ונאלץ לכתוב מחדש, אבל מבפנים כבר החלטתי.

ומצד שני, אולי יהיה אחרת, אולי אהיה אחרת, אולי אהיה גאה.

הבוקר לקח אותי ד"ר שטיין לחולים, הראה לי כרותים ועוד כרותים במיטות ואמר, "לכל אלה את נותנת תקווה".

הוא כל כך משוכנע שאיני רוצה לאכזב אותו, וכל כך מאמין שלרגע גם אני מאמינה שאולי בהשתלה יתמלא בי החור, מאז האסון, החור שאין למלא אותו. אולי יתמלא בי.

***

משרדו הקטן של ד"ר רות' הואפל בכוונה. יחד עם ד"ר שמחה הציג למאיה שקופיות על הקיר הלבן. חלוקיהם הלבנים משמשים מבלי משים כמסך, כאילו נזלה התמונה מן הקיר בשוגג ומצאה דרכה אל בגדיהם. במשקפיו של דוקטור שמחה, שהפעיל את המקרן, השתקפו התמונות והסתירו את עיניו. "קלינט האלאם היה מושתל היד הראשון בשנת 1999. מאז הניתוח החלוצי הזה, פורץ הדרך הזה, הושתלו עוד 18 ידיים. אף אחד מהמטופלים לא מת ולא לקה בזיהום או בסרטן, עם זאת שניים, ביניהם גם קלינט האלאם, ביקשו לקטוע את היד. מסיבה זו מלווים את התהליך גם פסיכולוג ופסיכיאטר שיקלו עלייך את תהליך ההסתגלות".

על המסך רצו תמונותיהם של האלאם וידו, מוקפים שניהם ברופאים מחייכים בחלוקים לבנים. אחריהן באו תמונות תקריב של שתלים שונים שהתבצעו לאורך השנים. מראה הידיים המחוברות, כל אחת בתורה, לגוף זר, החליא אותה אך מאיה שמרה על חיוך מנומס, גם כאשר צץ על המסך תקריב יד מושתלת מכוסה כולה בגלד מבהיל. דוקטור רות' אמר, "תוצאה של תקיפת הגוף את השתל. מצב שכמובן נבקש להימנע ממנו". השקופית האחרונה, של תמונת השתל מכוסה הגלד, נותרה על המסך עד סוף הפגישה. דוקטור שמחה היה מתנשף ונרגש, ככלב רטוב מתנשם שחזר מריצה בגשם, מפטיר שוב ושוב מילה שלא היה לו די ממנה: "נפלא!"

***

לקראת הניתוח, אושפזתי בבית ההבראה,

אנשים היו מזהים אותי מהעיתון וניגשים אליי,

אני סלבריטאי של מוות

כל הזמן היו פונים

וכל אחד אומר את דעתו:

"היום, העתיד הוא בשתלים מכניים

תותבת שמונעת בכוח המחשבה

מה את צ'כה את הניתוח

יחברו אלייך גוש בשר"

וגם "הכי קשה זה פסיכולוגית

את רואה שהיד הייתה שייכת לאדם אחר

לכן לרוב זה בלתי אפשרי,

מהבחינה הפסיכולוגית

להתרגל"

כשד"ר רות' שמע על זה, הוא התערב והעביר אותי למחלקת בית אבות

כאן כבר שכחו הכל.

התמכרתי לישיבה בשקט

ללהעמיד פנים שכל אשר קרה, קרה בכלל למישהי אחרת

בארץ רחוקה

מזמן,

והנה אני כבר מבוגרת

משקיפה על כל זה מרחוק

בבית אבות

למה לא,

הרי קברתי לא פחות קרובים

מכל קשיש אחר כאן

לורה היא שכנתי לחדר

עורה שקוף שביר, עתיק

את השפתיים שלה היא מציירת כמו אישה מסרט אילם

והגבות גם כן מצוירות,

וככה היא חצי אדם, חצי ציור

מין גוש של צבע ובשר

מאחורי הדלתות של בית אבות

יש עולם המתנהל בהיגיון פנימי משל עצמו

מחוץ לזמן

של אנשים שכבר קברו הכל

אני אשב עם לורה על הספה המכוסה בפלסטיק

ובשפתיים המצוירות שלה היא תגיד לי:

"חמודה,

"יש לי פה פשטידה ישנה מחתולים,

אולי תיתני אותה בחוץ לתפוחים?"

***

לבושה חלוק לבן שהזכיר לה כותונת משוגעים הייתה מאיה מסיירת במחלקות עם ד"ר רות' בבית החולים הומה האדם. חלוקים לבנים מכל עבר, ומכל הצדדים מציצים עליהם בהתרגשות אחיות, אחים, רופאים ורופאות. כאילו היה ידוען מבקר במחלקה. מאיה השתדלה לא לפגר אחרי הדוקטור, שצעדיו שוב ושוב הרחיקו ביניהם, עד שנגררה אחריו, רצה לא רצה, תוך שהיא משתדלת לעקוב אחר שטף דבריו ולהתעלם מעיניה, המעקצצות בחוזקה. "פה יתחיל הכול, מאיה, כפי שאת יודעת. בדרך כלל, לא רק במקרה שלך, מקובל לעשות יום כזה של הכנה לפני הניתוח. להציג למועמד את המחלקות ואנשי המקצוע. להוריד חרדות. בין היתר מקובל להסדיר את נושא תרומות הדם מבני המשפחה…" הוא השתתק פתאום. "במקרה שלך אנחנו… אהמ… כמובן מדלגים על הפרוצדורה הזו. מאיה, הכירי את הרופא המרדים שלך".

אדם מאובן פנים נד לעבר מאיה. עורו היה אפור והוא דמה בעיניה לדמות שבקעה מסרט אילם אקספרסיוניסטי. דוקטור רות' המשיך: "את האירועים בזמן ההרדמה אנחנו מדמים לטיסה. בשלב ההמראה את תעברי ממצב של ערנות למצב בו תוכלי להיות מנותחת. הרופא המרדים ילווה אותך לאורך כל הניתוח וגם אחריו".

באמצע שטף המילים עצר את מאיה קול מוזר: יבבות רמות, קינת המון אדם עולה מקצה המסדרון המרוחק, יללות עזות ונוקבות, כאילו להקת תנים פרצה אל הבניין. פתאום הייתה מאיה כמהופנטת אחרי הקולות קורעי הלב. לא יכלה להתיק עיניה מקצה המסדרון, משם בקעו. אחות אחת שעמדה לידם נדה בצער: "משפחה בדואית. התקף לב". ואישה אחת שהמתינה בתור הוסיפה בשאט נפש: "חיות!"

***

דוקטור רות' חש סוף סוף בהיעלמה של בת לווייתו והופיע שוב: "מאיה? מאיה. בואי מאיה". הוא הוביל אותה אל חדר בו נאספו כמה רופאים בחלוקים מבהיקים ונמלא הדרת כבוד. "מאיה. הכירי את המנתח שלך. דוקטור אורינג".

אדם מבוגר קרב אל מאיה. חרוש קמטים, עורו כמעט שקוף וכל שערותיו לבנות וארוכות, מתמזגות כמעט בחלוקו הלבן ומשוות לו זוהר על טבעי. נראה היה בעיניה יותר כדיוקן רנסנסי של אלוהים מאשר כאדם. עיניו רושפות ומבטו חודר. הוא קד למאיה שוב ושוב כחגב מבלי להוציא מלה. אולי אינו דובר עברית, חשבה. דוקטור רות' הביט בו מוקסם ומעריץ. לפתע נמלא החדר נשימות מאומצות. מאיה ראתה נעליים שחורות מלוכלכות באדמה, בגדים שחורים, כובע שחור. ברגע הראשון נדמה היה לה שמדובר בקברן. רב נכנס לחדר. דוקטור רות' הציגו: "דוקטור אורינג ביקש שנערוך טקס קצר. באופן חריג. בגלל שהוא אדם מאמין וגם, בגלל החגיגיות של המאורע". הרב סמוק ונשימתו כבדה. הוא רוכן אל מאיה ונראה כאילו בכל רגע יאבד את נשימתו. הוא מתנשף, "בהצלחה רבה לך", מוציא ספרון זעיר ובלוי מכיסו ופותח:

"מת הוא מי שניטלה ממנו נשמת אפו. (לרגע קט כמעט נחנק)
מצוות קבורה היא לאיבר מת,
לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא
כי קללת אלוהים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה".

בלי אזהרה הניח יד כבדה על ראשה של מאיה:

"אולם איבר שחזר לחיות פקעה ממנו מצוות קבורה,
כשם שאין מצוות קבורה במת שחזר לחיות…"

רופאים ואחיות בחלוקים לבנים ששמעו את הדרשה עמדו מעיסוקיהם והתקבצו סביבם. מאיה מביטה על הסובבים, אדישה ומנותקת, חשה כבתוך חלום. מעל לכל זרח חיוכו של דוקטור רות' שנראה היה כשרוי באופוריה.

***

כמו כדי להרגיז, בדיקות הדם חזרו ללא רבב, וכמו כדי להרגיז, מעולם לא היו טובות יותר, מעולם לא הייתי כל כך בריאה, מעולם לא מוכנה יותר, לגפה החדשה הזו שתיקלט בגופי. קול אומר לי לקום ולברוח על נפשי בלב הלילה, אבל אני נשארת, בתרדמת התרופות הפסיכיאטריות הזו שהוטלה עליי. מתחתיה מעולם לא הרגשתי כה קרועה. רוצה להתייעץ עם אמא, עם אבא, עם מישהו קרוב, אבל הם כולם אינם, טמונים באדמה ביחד עם היד האמיתית שלי, עצמי ובשרי, ורק אלוהים יודע איפה היא מונחת עכשיו. למה לא ביקשתי שתיקבר איתם, עם שארי הדם שלי, וכך אני קרועה במובן של עצם ובשר.

***

קרטון מלא נרות זיכרון היה הכבודה שסחבה איתה, בידה האחת, בבוקר האחרון שלפני האשפוז. בשקט ובדבקות החלה לחלק את נרות הזיכרון בין כשני תריסר מצבות חדשות, מבהיקות, שאילן יוחסין שלם מקשר בינהן: מנחם משולם, הדס משולם, יוגב משולם, "אב", "אחות", "אהובתנו", "יקירנו" וכן הלאה והלאה והלאה. על כל המצבות הבהיק תאריך המוות, זהה או דומה. את קרטון הנרות הצמידה לגופה ביד התותבת ובידה השנייה הייתה מחלקת את נרות הזיכרון. אולם המצבות היו מרוחקות זו מזו, והיא התקשתה בחלוקה וכשסיימה את ההדלקה היום כבר העריב. באין היא יכולה להתייחד מול כולם בו זמנית, התרחקה מהקברים והתיישבה מותשת על האדמה, מתפרקת מהיד התותבת ומחבקת עצמה עם יד אחת וגדם מפני הקור, שעונה כנגד אחד העצים, מקום בו יכולה הייתה להשקיף בעייפותה על רוב הנרות.

היא ניעורה בבהלה והשתוממה לגלות כי נרדמה. החושך כבר ירד ורק נרות הנשמה הרבים היו דולקים מולה כעיניים. היא מיהרה להתעשת וקמה, מבחינה בזרוע אדם השרועה בעפר על האדמה – זרועה שלה. היא הרימה את התותבת בידה הבריאה ומיהרה לעזוב את המקום במכוניתה. בדרך התקשרה שוב לדעת אם חל שינוי כלשהו, מתפללת לסימן חיים מהגוף המונשם שהפקידה בידי ד"ר אגריפס. "יעלה כמה שיעלה", חזרה ואמרה. "אל תנתק". היא התפללה לנס שבושש להגיע.

***

כשנהגה הביתה חשה את עיניה צורבות וכשהשתנה האור ברמזור לאדום בחנה אותן במראה. כשהתחלף שוב הרמזור פתחה בנסיעה ואז נעצרה בחריקת בלמים. מולה, דרך החלון הקדמי, כעל מסך קולנוע, מתרסק אופנוען שהתפרץ באדום על מכונית דוהרת. הוא מושלך באוויר ומוטח הישר אל שמשת המכונית של מאיה שהרימה את הגדם שלה בתנועה שאמורה הייתה לכסות ולהגן על פניה. נתז דם גדול נותר על השמשה שעה שהאופנוען נחבט בה ונשפך בחזרה אל הכביש.

חלונות הרכב אטומים לרעש ורק מוזיקה שקטה מהרדיו מילאה את חלל הרכב. מאיה יצאה הלומה מהרכב החוצה שם מתרגשת מהומת עולם של צפירות וצעקות סביב האופנוען המוטל על הכביש כדחליל חסר חיים. נוראות מכל היו צרחותיה של האישה הגוברות על כל הרעש שמסביב, נוקבות לב כסירנה איומה עד שנדמה שעוד רגע ינפצו בעוצמתן את שמשות המכוניות. מאיה ניצבה על מקומה אטומה והמומה. אינה מצליחה להביא עצמה לעשות דבר מלבד לבהות באישה בזוועה נדהמת ולנסות לאטום אוזניה בעזרת הגדם מפני הצרחות הנוראות שלה, הצורמות כסירנה, המאיימות לקרוע את עור התוף: "לא! נדב, קום! נדב, תקום! לא!"

***

את הטלפון הגורלי קיבלה באמצע הלילה. משנערכו כל הסידורים הוסעה על מיטת בית החולים במסדרונות. דוקטור שמחה היה אחד האוחזים במיטה. הכרתה של מאיה התערפלה שעה שפניו המאובנים של המרדים וקלסתרו הלבן של דוקטור אורינג ריחפו מעליה. ברקע דימתה לא דימתה לשמוע את קולו המוכר של דוקטור שימחה עם מבטאו האמריקאי: "מפעים… מפעים… נפלא". טיפות מזיעתו נשרו ונספגו בתוך חלוק בית החולים שלה, או רק היה לה נדמה. כששבה לאיטה להכרה היו מעליה פניו המוכרות של דוקטור רות' אשר בישר לה באושר, "דאגנו לך, דאגנו לך בניתוח הזה. אם בהמשך יקרה עוד אסון יהיה מאיפה לקחת בשבילך איברים. תפרנו אלייך גוף שלם". מאיה המטושטשת זעה על מקומה במיטה והנה יחד איתה זע-נגרר גוף חסר ראש של זקן מת שנתפר אל עורה. היא התעוררה בצעקה בדירה שקיבלה אחרי הניתוח, ראשה מעל לספר הפתוח על ניסיונותיו של דוקטור מנגלה באושוויץ אשר התפתתה לקרוא בסתר. שיערה ארך בשבועות שעברו מאז הניתוח. שטופת זיעה קמה ממשכבה, מלפפת בתנועה כמו מכנית את השמיכה סביב יד שמאלית שלא הייתה שם קודם, וממהרת החוצה לשאוף אוויר. אוויר הלילה הקר היטיב עימה. לבסוף התירה ושחררה את היד השמאלית מהשמיכה.

מכוער מכל היה החיבור בין הזרוע לשתל, שכן, האמה המושתלת הייתה עבה משמעותית מהזרוע המקורית כך שהתוצאה הכללית נראתה כגידול מפלצתי. רגע סקרה אותו ואז, משלא יכלה לשאת עוד את המראה, עטפה שוב את היד בשמיכה ואז טמנה בה פניה להרגיע את העיניים הצורבות.

***

"תניעי".

מאיה התאמצה להניע את היד עבור ד"ר רות'. קצות האצבעות נעו קלות בקושי רב.

"זה מצוין. פשוט מדהים. נהדר. איך ההרגשה?"

"יותר תחושה".

"כן. מצוין. לאט לאט. מתקדמים כל הזמן".

"אבל… אולי היה עדיף שהידיים לא יהיו באותו אורך אבל שהחיבור היה יותר מתאים".

"אני מבין. העניין האסתטי מפריע לך וזה מובן אבל תסתכלי על חצי הכוס המלאה. מאדם נכה, אדם שחסרה לו גפה את הפכת בחזרה לאדם שיסבול רק ממגבלה מסוימת. אולי אפילו רק מגבלה קלה. אדם שהגוף שלו הוא שלם".

"כן, דוקטור רות'. תודה".

דוקטור רות' חייך חיוך רחב ואז שלף מצלמה קטנה ממגירתו וקם.

"זה כמובן לא לפרסום. זו רק מזכרת אישית. אכפת לך?"

"לא. בטח".

דוקטור רות' כיוון את קוצב הזמן במצלמה ומיהר לצד מאיה, ששיתפה פעולה בנימוס. הוא נטל את היד המושתלת, נעמד בתנוחה של לחיצת יד וחייך לעדשה בהתלהבות. אחר כך אחז ביד והעמיד פני הורדת ידיים, כרע והעביר את היד מעל לראשו אל חזהו בחיבוק ידידותי, מקפיד שהיד תבלוט למצלמה. לבסוף ליטף במבטו את האיבר המושתל ובהתרגשות אין קץ אמר: "נס!"

***

היום ביקרתי שוב בבית של אבא ואמא. מבחוץ לא רואים מה שקרה. הצמחים לא יודעים והוסיפו לצמוח שלוחי רסן. רעד עבר בגוף שלי כשעברתי את סף הדלת המוכר, היכן שהעזובה מתפרצת אל הבית ואין מי שיהדוף. על שולחן העבודה שכבת אבק כל כך עבה שכפות רגליים קטנות של חולדות ועכברים נטבעו בה. רגע אחד חולפת בי המחשבה שטוב שאמא לא כאן כדי לראות את זה ומייד ברגע השני אני מתחלחלת על עצם המחשבה הזו שאני כאילו מברכת על הסתלקותה.

ניסיתי לנקות אבל נלאיתי מיד. העזובה כבשה את המדפים והספרים אשר עליהם, בכל מקום האבק מקפיא הרגע. בחלק מהחדרים נשאר חלון פתוח, כך שבתה העזובה גם את המטבח ואת הספרייה. לפני צאתי הקאתי מחדש בשירותים המיובשים. הזמן התאכזר אל המקומות בהם הייתי משחקת, איפה שרק בצל העץ הזה לבד חוויתי הרפתקאות שדיי בהן לחיים שלמים.

עכשיו החלון חסום בענפים המשתרגים אל הזגוגית,

כאילו הטבע עשה שריר,

שאדע מי פה בעל הבית פה עכשיו.

***

"כשאני חושבת על שחר אני זוכרת ילד צחקני, עם חיוך שובב…" תמונתה עם הילד והכלב החום, הוקרנה על הקיר המוכתם בכיתה. בעת הקראת הקטעים לא נותרה עין יבשה באולם. מלבד עיניה היבשות והצורבות תמיד של מאיה. המורה ניגשה אליה בסוף הטקס.

"תודה, אהובה. זה חשוב מאוד לילדים ללמוד להתמודד עם אובדן".

בהיסח הדעת נדד מבטה אל שתי כפות ידיה הלא תואמות של מאיה.

מאיה נפרדה מאת המורה וניגשה אל שולחן הכיבוד. הוקל לה שהטקס הסתיים. היא נטלה כמה זיתים מקערית ומזגה לעצמה מים. מצאה גבינה ומרחה מעט על קרקר. קערת קוביות קרח משכה פתאום את תשומת ליבה. דחף ניעור בה להניחן על עיניה המעקצצות. היא שלחה אליה יד.

אישה גדולת גוף גרפה אותה פתאום ללא אזהרה אל חיקה. מקמטת ללא תקנה את כוס הפלסטיק מלאת המים של מאיה ומתייפחת, "מאיה, מאיה, כמה נורא. איזה אסון. אני רק חושבת על זה אני לא יכולה לעכל כמה שזה נורא". הקרקר שלעסה מאיה תעה אל קנה הנשימה והיא נשפה אותו מפיה, משתנקת. האישה התייפחה והקיפה אותה בחיבוק אימתני. "כל כך נורא".

"אין… אין דבר".

האישה הרפתה מגופה ותפסה את פניה בשתי כפות ידיה הגדולות.

"תני לי להסתכל עלייך. כמה את דומה לאימא שלך. איזו אישה יקרה". היא דוחפת זוג נרות זיכרון לידה של מאיה. "תיקחי את זה בשבילי בבקשה לקברים. בבקשה!"

מאיה חייכה בנימוס. "אני אקח. תודה רבה".

"תודה לך יקרה. על לא דבר. בוודאי!"

היא נפנתה ממנה באנחה, בעיניים רטובות, נטלה קרקר וגבינה מהמגש והלכה.

"מאיה".

שלומית, אישה מבוגרת, ניגשה אליה והגישה לה כמה שקיות ובהן קופסאות פלסטיק גדולות עם אוכל.

"מאיה, חמודה, כל זה בשבילך. בישלתי. שיהיה לך".

מאז האסון ניסו לעיתים ידידי המשפחה להרעיף עליה את דאגתם. שלומית נהגה לאפות לה שלל מאכלים בכמות המספיקה לגדוד. כשניסתה לומר לה שאינה זקוקה להרבה אוכל כי היא "הרי לבדה" הזדעזעה האישה הנחמדה כל כך עד ששוב לא העזה מאיה להעיר לה.

***

עייפה חזרה הביתה עם השקיות. ניגשה למטבח, הוציאה תבנית קוביות קרח והצמידה אותן, עטופות במגבת, אל עיניה. היא פשטה את החולצה הארוכה ונותרה עם שרוולים קצרים. את החולצה הארוכה כרכה סביב היד המושתלת, הגם שנאמר לה להימנע מכך. היא התיישבה על הספה, טמנה את ראשה בין ברכיה והצמידה את קוביות הקרח לעיניים. נעמי, האחות שצומדה לה, הבחינה בה מהדלת הפתוחה.

"מאיה".

מאיה הרימה ראשה והביטה אליה.

"הכל בסדר? הייתי בטוחה שאת בוכה".

"לא. אלו העיניים שלי. הן שורפות. בוערות. זה מהתרופות".

"למה את לא שמה את הדמעות? את לא מצליחה?"

היא ניגשה אל מאיה ובעדינות הזליפה את הטיפות מהבקבוקון לעיניה. היא שמה לב לחולצה העוטפת את השתל.

"למה את עוטפת ככה? את צריכה להתרגל לראות".

"זה עוזר. אני מרגישה את הלחץ על העור".

נעמי סיימה עם הטיפות. מאיה עצמה עיניים. שני שבילים של דמעות מלאכותיות נקוו על לחייה.

"תודה. קצת יותר טוב".

***

דוקטור קצב בחלוקו הלבן, מהמומחים החדשים אליהם התוודעה אחרי הניתוח, בדק בקדחתנות את היד. זו הייתה נתונה כעת בתנוחה לא טבעית, מקובעת במתקן מתכת שגרם למאיה להיראות כאילו היא נשענת על חפץ בלתי נראה. דוקטור קצב היה אדם קר וקפוא הבעה. הוא היה מרוכז כולו ביד ולא הביט אל מאיה בדברו. מאיה חשה כאילו לדידו אינה אלא סרח עודף של השתל, שאליו רותק הדוקטור. אלמלא חוברו יחדיו, הייתה שמחה מצידה להניח את שניהם לבדם.

"איך ההרגשה הכללית, מאיה?"

"בסדר"

"פחות כאבים?"

"פחות. רק היובש בעיניים".

דוקטור קצב מישש את עיניה באצבעותיו העבות.

"יובש של שקי הדמעות בגלל התרופות. לא נורא. תמשיכי עם הטיפות".

הוא קם והאיר לתוך העיניים באור עז ובוהק. אחר חזר ליד והחל דוקר את האצבעות וכריות כף היד אחת אחת בעט חדה, מכתים אותן בדיו.

"תחושה? תחושה? מרגישה?"

"לא. לא. מעט…"

"כאן?"

הוא דקר ביתר חוזקה את המקום.

"כן".

דוקטור קצב שב לשולחנו, התכנס בניירותיו ושרבט: "מצב שתל מצוין. התקדמות חישה. מצב כללי משביע רצון. תלונת הפציינט: אין דמעות. ניתנו טיפות עיניים". הוא נשען וליטף את סנטרו.

"פלא. ועוד פה בארץ… נפלה לך זכות".

***

במשרדו של הפסיכיאטר שפיר, עלעל זה בערימת הדפים מולו. לתדהמתה זיהתה דפים מיומנה האישי. הנה כולם כאן פרושים לפניו בלי שידעה שהם נחלת הכלל. היא לא שמעה את שאלותיו. למה לשאול בכלל אם הכל ידוע וכתוב? כשפנה אליה שתקה רגע ארוך כי למעשה ניטלה ממנה המוטיבציה לדבר. הפתיעה אותה אדישותה לחילול הפרטיות שלה, לפלישה החודרנית לקרביים שחשבה לשלה. לבסוף, עד שפתחה פיה לדבר כבר ריתק את ד"ר שפיר דבר מה אחר: "סליחה רק רגע". על פניו הופיע חיוך כשל ילד. "תסלחי לי… זה נדמה לי או שאת הזזת את האצבע?"

"לא. כלומר כן. תראה".

היא הראתה לו כיצד היא מניעה את השתל.

"גם את הזרת? כולן?"

"פחות או יותר. מעט".

"משהו. תזיזי… פשש, יד של בן אדם אחר. מה, החזרנו לך יד!"

דוקטור שפיר הסתכל ביד ואז שתק שתיקה ארוכה. לבסוף התרווח בכיסאו לאחור.

"את יודעת, אני לא חושב שאיי פעם יפסיק להדהים אותי, גם בתור מי שהוא רופא בעצמו, שאין היום פשוט שום דבר שהרפואה לא יכולה להגשים".

הוא מוסיף להביט ביד. השיחה נשכחה ממנו.

"משהו!"

***

למרות שיכלה לבקש את עזרת נעמי, בחרה להיאבק בפעם המי יודע כמה עם טיפות העיניים ולהפעיל את היד החדשה. היא ניסתה להשתמש בכף יד המושתלת כדי להזליף את הטיפות אך האצבעות רק נרעדו תחילה קלות בחוסר שליטה ואז סחטו את הבקבוק בכוח כה רב עד שתכולתו ניתזה בבת אחת על פניה. מאיה מחתה אותם ואז, בזעם פתאומי אחזה בכוח בשתל האמה ומשכה בתנועה חזקה כאומרת לתלוש מעליה את היד. היא לא נענתה אלא בכאב חד.

בטלוויזיה "שליחות קטלנית 2". את המסך מילאה תמונת הרובוט הרע צועד בשטפי חנקן נוזלי מהמיכלית ההרוסה. הקור העז מדביק את רגליו לקרקע וכאשר הוא מתעקש לנוע בכוח גפיו נתלשות ונשברות והוא מועד. ידו שבלמה את הנפילה דבקה אף היא לקרקע. הוא מושך בה בכוח והיא נתלשת מעליו. בעוד הוא לוטש מבטו בגדם הזרוע, שוורצנגר יורה בו ודמות האדם הגידם וההמום מתנפצת לרסיסים.

מאיה עלעלה, עייפה, ביומנה העמוס מועדים לבדיקות ופגישות עתידיות עם הרופאים קצב, רות', שמחה, אורינג, לב ושפיר. פתאום, מבלי לדעת למה, עלה על דעתה מראה התאונה של האופנוען, וצרחות האישה. הנוקבות. פוצעות הלב. הצורמות כסירנה. שוב ושוב נזכרה בהן. מבלי שידעה מדוע. היא חשה את עיניה היבשות, הצורבות, ונאנחה. הטלפון צלצל.

"הלו".

מהשפופרת בקע קול גמגמני מהוסס.

"הלו? כן. הלו?"

"כן?"

"הלו מאיה?"

מאיה מזדקפת פתאום. בקולה נשמע לראשונה להט.

"דוקטור אגריפס?!"

"כן… מאיה. הממ… יש… חדשות… לא חשבתי… אני לא חשבתי… אבל הנה… חדשות… טובות… מדהימות".

"באמת?"

דוקטור אגריפס צחק. "כן, ובכן כן. אני לא האמנתי… שנתיים!.. לא האמנתי… אני חשבתי אנחנו מבזבזים את הכסף שלך סתם… אני לא היה לי דבר כזה אף פעם… אולי לא היה כזה אף פעם לאף אחד. כל כך מזל שהתעקשנו! אני חשבתי כבר אני אגיד לך לוותר".

מאיה הקשיבה בהתרגשות אין קץ.

"אני באה דוקטור אגריפס! אפשר עכשיו? אני באה!"

התפרצה החוצה מבלי לחכות לתשובה.

***

התדפקה נרעשת על דלת הכניסה והמתינה. בלהט וההתרגשות שאחזו בה נראתה לפתע כאדם אחר. נעלמו האידשון והקיפאון שאפפוה. את הדלת פתח רופא מוזר למראה. שלא כחלוקיהם המבהיקים מלובן של יתר הרופאים חלוקו מרובב ומוכתם. לרגליו נעליי בית מרופטות. שיערו פרוע ומשקפיו המלוכלכים מכוסי אדים. הוא צחק למראה מאיה והחווה בידו האוחזת כריך נגוס שתיכנס.

המרפאה חשוכה וריקה. הסיד הצהוב מתקלף מהקירות ופתיתי צבע תלויים על הדלתות, ריח חול וצואת בעלי חיים. דוקטור אגריפס הדליק אור וכיוון את מאיה אל אחד החדרים. מאיה נכנסה ברגליים כושלות וליבה ניתר. בין המכלאות הריקות עמד כלב קירח וחום. קשור ובכפו עירוי. אוזנו הימנית הייתה חסרה וצלקת גדולה כיסתה את צידו לכל האורך, קיפאון מוזר בשריריו, נכה, אך מלבד זאת בריא ונלהב. זנבו כשכש בעליצות אין קץ.

"סטרופי!"

הכלב עיכס וכשכש בזנבו בכוח כה רב עד שנדמה היה שעוד רגע ימריא באוויר. מצפצף ומייבב בהתרגשות. מאיה כרעה אליו וחיבקה אותו לפני שיהפוך את מתלה האינפוזיה. גופו היה חם בין זרועותיה והוא ליקק את פניה.

"סטרופי… סטרופי… סוף סוף…"

מרוב שמחה זלגו דמעות מעיניה.

***

ואם תבואו לאזור אולי תראו מרחוק נערה המוליכה כלב חוצים את השדרה כאיש אחד, ומקרוב אפשר לראות את זרועה העבה שצלקת מעטרת אותה ועיוות מטריד נמצא סמוך למרפק היכן שצבע העור מעט שונה, והיד עטופה ומלופפת כמעט כולה ברצועה המחוברת אל הכלב בקשר הדוק וחזק. מאיה מצטחקת אל סטרופי הכלב והוא כמו מצטחק אליה בחזרה ומאושרים הם חוצים את הרחוב ומתרחקים במורד השדרה כשזרועה החדשה אוחזת בלי התר ברצועתו כאילו חוברה אליו בנימים הכי דקים.