והרי הזוכים…

מערכת גחלילית

ידידים לעת מדע

חמוטל ילין

הלב השבור

אביבית דולב

קול מהעבר: לזכור ביחד

ד"ר יעל עבאדי-רייס

המגפות של הדמיון

רמי שלהבת

האגדה של טסלה

מיכאל גרוסברג

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

חבל על הזמן

רמי שלהבת, דוד מדר

האמת שבזיוף

אהוד מימון

שיר היסודות

ד"ר אבי סאייג

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

קול מהעבר: משחקי לוח עתיקים

ד"ר יעל עבאדי-רייס

למה לי פטנטים עכשיו?

ענת לונדון-דרורי

מדעי הסריגה למתקדמים

ד"ר נעמה חריט-יערי

מפרי ועד פיריט

שלומית עוזיאל

קול מהעבר: תיאוריית הסבתא

ד"ר יעל עבאדי-רייס

הרקע ל"משפט הקופים"

מאת: רמי שלהבת

גלי כבידה

מעיין בלוויס
מתוך תחרות S-Factor 2017

הזואולוג העברי הראשון

סיפרה: ורד שפירא
כתב: גרא קולטמן

קוואנטום פאנק

להקת קוואנטום פאנק
מתוך תחרות S-Factor 2017

ריקוד הגליקוליזה

צרי בריקנר
מתוך תחרות S-Factor 2019

חלקיקים אלמנטריים

סיפר: פרופ' חיים הררי
כתב: גרא קולטמן

להיות מחוסן, להיות ממוגן

שלישיית הטרובדורים: איילת דקל, נורית קרני וינאי גונצ'רובסקי
מתוך תחרות S-Factor 2019

מזמור למזקקה

פרופ' אהוד שפירא
מתוך תחרות S-Factor 2017

מצב הצבירה הרביעי: פיזיקת הפלזמה לילדי גן

סיפרו: יפה אליעזר ופרופ׳ שלום אליעזר | כתב: גרא קולטמן

טבלת החיים

גיא ויינגרטן
מתוך תחרות S-Factor 2019

שנסון לחלבון

דניאל זיידמן
מתוך תחרות S-Factor 2019

נתרן וכלור

רוני גלפנד ואדם רופאים
מתוך תחרות S-Factor 2019

המראה משקרת

רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל שרים, יותם אברמסון ורועי בנין
מתוך תחרות S-Factor 2019

התהוות הכל

רועי בנין, עמית אינזלברג, רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל
מתוך תחרות S-Factor 2019

אבק כוכבים

לירי דולנסקי
שיר מתוך תחרות S-Factor 2019

מימן

אריאל רודיק
על בסיס "ראפ למימן" מתוך תחרות הכשרונות המדעית S-Factor 2019

על סדר מתוך כאוס

פאנל: פרופ׳ דוד הראל ופרופ׳ תמר אל-אור

מחול מודרני

רקדנית: ענבר קרן

תרגילי החשבון של הדבורים

סינא כבהא, תוכנית אלפא

אקריות: הרבה מעבר לאלרגיה

עומר גיז, תכנית אלפא

בוודאי

מוש גרייזמן

תמונת כותרת
צילום: שאטרסטוק

אברום צעד בקצב איטי, שנקטע לפרקים בעצירות. הסיגריה שנדדה בין אצבעותיו טרם נדלקה, אף שחלף זמן מה מאז שעזבה את החפיסה. בליל של תהיות ושברי מחשבות התערבל במוחו לכדי עיסה דביקה וטורדנית, שהקשתה עליו לצעוד בקצב אחיד.

הכול התחיל לפני מספר חודשים בסך הכול. אברום, תלמיד ישיבת "תורת מנחם" בבני ברק, היה בעיצומו של תהליך שחיקה ממושך. הוא מעולם לא נחשב לתלמיד מבריק במיוחד, ועדיין כמו רוב התלמידים בישיבה גם הוא השקיע את רוב שעות הערות שלו בלימוד גמרא, ולא חף היה מתחושת ההתנשאות האופפת בני תורה כלפי שאר יושבי תבל.

אולם באחרונה חדוות הלימוד שלו התרופפה משמעותית. הוא מצא את עצמו יושב בהיכל הישיבה, מול ספר גמרא פתוח שאינו אלא תפאורה בלבד למסכת בהיות בלתי נגמרת, ולעיתים אף משמשת ככרית לנמנום. תדירות איחוריו לשיעורים ולסדרי הלימוד הלכה וגדלה, כמו גם משכם הממוצע של האיחורים, שהלכו והפכו להיעדרויות של ממש. כנהוג בישיבות רבות, גם ב"תורת מנחם" לא נערכו בחינות על החומר הנלמד, וגם לא נרשמה נוכחות בשיעורים, מה שאיפשר לאינרציה לעשות את שלה ולשמר את אברום – גם אם טכנית בלבד – כתלמיד רשמי בישיבה.

אברום עדיין ראה בעצמו בחור ישיבה מן המנין. הוא השתדל להתפלל את תפילת השחרית במניין המרכזי, ובשל אילוצים פיזיולוגיים גם נאלץ לפקוד את חדר האוכל, גם אם לא בצורה סדירה. פרט להבלחות ספורדיות בהיכל הישיבה, חלק ניכר מזמנו שנותר פנוי הוסב לשעות שינה בחדרו בפנימייה, ללא תלות במיקומן של השעות הללו ביממה. במקביל, וכתחליף נאות לטיפוס על הקירות, החל אברום לשוטט ברחובות בני ברק, כשהוא עודנו עטור במגבעת ועטוי חליפה ארוכה, פן תידבק בו חלילה התווית הגרועה מכול: "שבאבניק".

***

"תראה, לא מדובר בהרבה עבודה. זה משהו כמו שלוש-ארבע שעות, שני ערבים בשבוע. נראה לך מתאים?"

"בוודאי", השיב אברום אינסטינקטיבית, מבלי שעדיין הבין מה בדיוק נדרש ממנו לעשות.

באותו בוקר, במסגרת מסעותיו חסרי התוחלת ברחובות בני ברק, עצר אברום בבית כנסת מזדמן להפסקת פיפי, למרות שלא באמת היה צריך לנקביו. בדרכו החוצה, חלף על פני לוח המודעות העמוס לעייפה, ובהיעדר מגבלות זמן או אחרות עבר בענין רב על כל המודעות, כולל הקרועות, מבלי לפסוח על אף אחת. על פיסת נייר אחת, שחלקה בשותפות חתיכת סלוטייפ עם פתקה שכנה, נכתב בתמציתיות ובכתב יד קריא למחצה, "דרוש בחור לעבודה קלה". מתחת הופיע מספר טלפון, ושם פרטי: "עופר".

בשיחת הטלפון עם עופר, שהקפיד להציג את עצמו כ"רב עופר", התברר שהוא מקימו של ארגון הנושא את השם 'כיסופים – הנגשת יהדות'. "ל'החזרה בתשובה' יש קונוטציות שליליות", נימק הרב עופר, ואברום הבין, אף שהתבייש לשאול מהן בדיוק קונוטציות.

כפי שניתן היה להסיק משמו, שאינו מקובל בחברה החרדית, הרב עופר הוא בעצמו חוזר בתשובה. במסגרת הסמכתו העצמית כמרצה הוא מסתובב ברחבי הארץ, לדבריו, ומרווה את צימאונן של נשמות טהורות.

העזרה הנדרשת היא סידור המקום לפני ההרצאה ואחריה, סחיבה והתקנה של ציוד הגברה, ובאופן כללי הושטת יד לפי הצורך. אברום טרח להבהיר חזור והבהר שאסור בשום אופן שיידעו מזה בישיבה, והרב עופר הרגיע ב"הכול בסדר, חמוד". רק לאחר שהסתיימה השיחה גילה אברום ששכח לשאול לגבי התשלום.

אולם בחלוף מספר שבועות, "כיסופים" התגלה כארגון הרבה פחות נוצץ מכפי שציפה. בכל פרק הזמן הזה התקיימו שני מפגשים בלבד. הראשון התקיים בסלון ביתי לא גדול במיוחד, שאירח כ-15 משתתפים. למרות שאברום חיפש בכל מאודו כיצד להצדיק את שכרו הצנוע, הוא נותר חסר מעש כל הערב. ציוד הגברה לא נדרש, ולאור העובדה שהרב עופר דיבר בפאתוס קולני של נואם כיכרות, נראה היה שאולי בערב הזה התאים דווקא לעשות שימוש בציוד הנמכה.

המפגש השני התקיים באולם של בית כנסת שכונתי, ומספר המשתתפים בו כבר נשק ל-30. אך גם במפגש הזה, פרט לפירוק ושינוע של מגדל כיסאות כתר, אברום נותר מובטל גמור, ותהה מדוע בכלל צריך היה הרב עופר עוזר מלכתחילה. עם זאת, אברום עדיין היה מעוניין מאוד להמשיך "לעבוד" עם הרב עופר, ולא רק בשל המענה הנקודתי לשיעמום הכרוני שבו היה מצוי.

בהיעדר הפרעות, יכול היה אברום להאזין ברוב קשב להרצאותיו של הרב עופר, שנתח ניכר מהן הוקדש לקונפליקט שבין תורה ומדע, קונפליקט שכלל לא היה מודע לקיומו. אך לראשונה בחייו הוא הוקסם לשמוע על דינוזאורים ואופן תיארוכם, ערך הכרות עם השכנים החדשים במערכת השמש והעשיר את ידיעותיו בגנטיקה. רק כשדובר על רבייה מינית, פניו הסמיקו במבוכה.

הרב עופר הדגיש את שבריריותן של תיאוריות מדעיות ההולכות ומשתנות כל הזמן, מול יציבותה הנצחית של התורה, שאינה משתנה בהיותה תורת אמת. אבל אברום לא באמת היה מוטרד מכך. הוא מצא ענין רב בעולם הידע החדש שנחשף בפניו, והשאלה אם חז"לינו אכן ידעו את כל זה, כמו גם המניפולציות הלולייניות בלשונם, ממש לא עניינה אותו. לפחות לא בשלב הזה.

***

"לא שומע, תרים ת'קול".

"איפה הספרייה"? חזר אברום בשנית, עדיין בקול חלש ומהוסס.

"של איזו פקולטה, אחי"?

אברום לא היה מוכן לשאלה הזו. הוא לא ידע מהי פקולטה, ומדוע בדיוק כל אחת מהן צריכה ספרייה משלה?

"אתה לומד כאן"? הקשה הסטודנט ששכב על הדשא, כשתיקו שימש לו כר.

אברום פשוט התקדם הלאה בלי להשיב, וצעד במהירות משל הוא יודע בדיוק לאן מועדות פניו. בסוף ההליכה עמד בניין, ואברום נבלע בתוכו במהירות.

הייתה זו הפעם הראשונה של אברום באוניברסיטת תל אביב. או באוניברסיטה כלשהי. למעשה, זו הייתה הגיחה הראשונה שלו אי פעם אל מחוץ לאטמוספרה החרדית, אותה לא עזב מיום שנולד. למעשה, אברום המשיך עם הרב עופר מפגש אחד נוסף, לפני שההתקשרות ביניהם הסתיימה. אך סקרנותו לידע מדעי כבר ניצתה, ולא באה על סיפוקה. לאחר שהתבשל עם עצמו לא מעט, הוא אזר די אומץ לעלות לרגל ולצאת למסע אל עבר "הספרייה של האוניברסיטה". הוא גם קיווה שבאוניברסיטה הוא ימצא עם מי לשתף את לבטיו, דבר שלא העז לעשות עם חבריו לישיבה, ובטח שלא עם אחד ממוריו.

אברום נזכר בדברי חז"ל "לא הביישן למד", והחליט להציג את הדברים כהווייתם בפני האדם הבא שהוא פוגש. הוא לא לומד כאן. הוא לומד בישיבה בבני ברק. הוא התחיל להתעניין במדע ומחפש ספרייה עם ספרים על מדע. על צמד הסטודנטיות שחלף על פניו הוא דילג, שכן העדיף להמתין לסטודנט ממין זכר, רצוי כזה שנמצא לבדו, ואינו חלק מקבוצה. הטקסט שניסח ושינן אמנם התבלבל לו לגמרי, אך כעבור זמן קצר הוא מצא את עצמו בכניסה לספרייה המרכזית. הוא הופתע כשנתבקש להציג תעודת סטודנט, ובהיעדרה נאלץ להיפרד מ-25 שקלים.

אברום היה רגיל לספריות ישיבתיות (המכונות "אוצר הספרים" או "אוֹיצֶר" בגירסה המקוצרת), והן לא  היו דומות כלל למה ששזפו עיניו. במשך דקות ארוכות, הסתובב ברחבי שלוש הקומות, אחוז פליאה אל מול החללים העצומים המכילים שפע של ספרים בטורי ארונות בלתי נגמרים. "וכל זה בלי ספרי קודש בכלל", השתאה.

לאחר שהתאקלם מעט בסביבה החדשה, ולסתו השמוטה שבה למקומה הטבעי, החל להתכוונן למטרה שלשמה הגיע עד הלום. הוא נזכר בדלפק שראה בקומת הכניסה, והניח ששם יוכל לקבל הכוונה. גם בעודו עושה את צעדיו אל עבר הדלפק הוא לא חדל מלהמשיך ולהתפעם מכמויות הספרים שבנוף הדרך. הספרנית בדלפק התעניינה במבוקשו, שאלה כמה שאלות, ואמרה "כל הכבוד". לאחר שהקלידה מעט במחשב שמולה, כיוונה אותו לאזור הרצוי. היא אף רשמה לו על פתק את מספרי המדפים, ואפילו הוסיפה סמיילי.

אברום שם את פעמיו לאזור שאליו כיוונה אותו, אך התקשה ליישם את "כשאתה נכנס לקומה, זה לשמאלך, אבל לך קודם קצת ישר, ורק אז". הוא הביט בפתק שקיבל מהספרנית, והאותיות הלועזיות שהופיעו לצד המספרים, לא הקלו על מאמצי האיתור שלו. הוא התבייש לבקש עזרה, וקיווה שחזותו החריגה של בחור ישיבה לבוש במדי א', תסב את תשומת ליבו של אי מי שיסור לעזרתו. הוא נזכר במקרה שבו נכנסו להיכל הישיבה זוג תיירים תועה, וכיצד כולם עצרו את לימודם ועקבו אחר הנעשה. כעבור כמה דקות הוא הפנים שהדרך אל מדפי ספרות המדע הפופולרי, המונח החדש שלימדה אותו הספרנית, עוברת בכל זאת בבקשת עזרה. אך עדיין היה נבוך מכדי ליזום אותה בכוחות עצמו.

"היוש", פנתה אליו לבסוף מישהי. "אני רואה אותך בוהה כבר כמה דקות".

אברום, שמעולם לא ניהל שיחה ישירה עם בחורה, הגיב באופן מהוסס ואיטי.

"אז אתה צריך עזרה?"

אברום הצביע על הפתק שבידו ואמר, "אני מחפש את זה, אבל אני לא מכיר אל"ף-בי"ת אמריקאי".

"אל"ף-בי"ת אמריקאי" חזרה אחריו, והוסיפה "אומייגאד", שלווה בפרץ צחוק מתגלגל.

אברום המבוייש העלה על פניו חצי חיוך מאולץ.

"אני יערה, אגב", הוסיפה כשצחוקה דעך, ולא זכתה להצגה דומה מצידו של אברום. "בוא אני אנסה לעזור לך. לא אשאיר אותך תקוע עם אל"ף-בי"ת אמריקאי", ופרצה בשטף צחוק קולני, טייק 2.

יערה נטלה את הפתק לידה, הציצה בו, העיפה מבט על מספור הטורים בארונות הסמוכים, והחלה לצעוד לכיוון הרצוי. אברום החל לנוע אף הוא, ואף ששמר על מרחק מקסימלי, הסיטואציה שבה הוא צועד לצד בחורה הייתה לו נעימה ומוזרה בו-זמנית.

"תראה, כתובים לך כאן שני אזורים. אני לא באמת מכירה את הז'אנר הזה, אבל נראה לי שכדאי לך להתחיל פה". היא צעדה פנימה לתווך שבין שני טורי ארונות, הסתובבה והורתה "בוא, כנס".

אברום הרים את ראשו, שעד לאותו רגע היה נטוי כלפי מטה, ולראשונה יצר קשר עין עם יערה. חולצתה, שהייתה פתוחה בחלקה העליון, השאירה את בית החזה שלה גלוי במידה רבה, ואברום הודה לאלוהיו על החליפה הארוכה המסתירה את מבושיו ומונעת ממנו מבוכה גדולה עוד יותר.

"זה מה שאתה צריך", אמרה וסימנה בידיה על המדפים הרצויים. "בהצלחה", הוסיפה, ועד שאברום התעשת על מנת להגיד "תודה", כבר לא היה למי.

אברום ניגש לבדוק את מרחב הדגימה שלו, שהצטמצם כעת לכדי מספר מדפים ספציפיים. הוא עבר על כל כותרות הספרים, ואת חלקם שלף ממקומם ורפרף בכריכתם האחורית, או אף בקטע-שניים מהמבוא שלהם. בסופו של דבר הוא נטל לידיו שניים-שלושה ספרים והתיישב על השרפרף שהיה מונח לא הרחק. העברית המודרנית הייתה זרה לו, הוא נתקל במושגים שלא הכיר, והמונחים בלועזית, כמו גם הביטויים המתמטיים שהפציעו פה ושם, היו עבורו כסינית גמורה. הוא לא התמיד בקריאה רציפה, ואחת לכמה דקות חזר למדף, על מנת לעלעל בספר אחר.

כעבור כחצי שעה יערה הפציעה שוב. "אני רואה שאתה עוד כאן" אמרה.

"כן", ענה אברום.

"אתה מסתדר"?

אברום ענה שוב ב"כן" סתמי.

"אממ… אתה חושב שיהיה לך רלוונטי לרשום את הנייד שלי?"

***

"אם אתה לא יודע מאיפה להתחיל, תתחיל מהאמצע".

אברום עדיין השתהה מעט, ולבסוף פתח את פיו: "אתה פרופסור"?

"דוקטור", השיב, ואברום התקשה להבין מה קשור רופא עכשיו.

"אתה יכול לקרוא לי אבישי", אמר. "אני חוקר ומלמד בחוג לגיאופיזיקה. אם זה אומר לך משהו".

"בוודאי", שיקר אברום.

"אני מבין שהגעת אליי דרך מסטרנט שלי, שיוצא עם ידידה שלך".

"בערך", הגיב אברום שהתקשה להבין את המשפט כולו לאשורו.

"ואני גם מבין שאתה בהליכים של יציאה בשאלה".

"ודאי שלא", הזדעק אברום, ובטון שקט יותר הוסיף "חס וחלילה".

"אוקיי, אז מה כן"?

אברום שוב השתהה, ולבסוף ירה, "הידע המדעי הוא ודאי"?

"אוקיי…" מרח הדוקטור את המילה "למה אתה מתכוון"?

"המדע הרי כל הזמן משתנה, איך אפשר להרגיש ודאות עם זה"?

"אתה מעונין להציג אלטרנטיבה"? השיב בשאלה, וכשראה את מבטו של אברום הוסיף, "חלופה", וליתר ביטחון פישט עוד יותר, "מה אתה רוצה להציג במקום"?

"לא יודע, אבל איך אפשר להרגיש ודאות עם דבר שמשתנה כל הזמן"? הקשה אברום, ופרש את ידיו בתנועת מניפה לחיזוק האפקט.

"נהפוך הוא – השיב אבישי – אני חש ודאות, או אולי מתאים יותר לומר ביטחון, עם הידע המדעי דווקא בגלל שהוא משתנה. ידע שבוודאות אינו משתנה, הוא ידע שבוודאות לא ארגיש איתו ודאות".

הוא המתין לתגובתו של אברום לסיומת החצי-פילוסופית שלו, ומשזו בוששה לבוא, המשיך. "תראה, אני רוצה ברשותך, להפליג אחורה קצת יותר ממאה שנים, לשלהי המאה ה-19". אברום אהב את השימוש במילה "שלהי", ועוד יותר אהב שפער השנים ננקב במספר, מה שהקל עליו למקם את סוף המאה ה-19 על ציר הזמן. "לקהילה המדעית באותם שנים כבר היה מדע לא רע בכלל. הייתה להם מכניקה, ואלקטרומגנטיות ותרמודינמיקה, והמדע הזה כבר תורגם להיבטים מעשיים כמו נסיעה ברכבות, וחשמל לשימוש ביתי".

אבישי שוב הסתכל על אברום, והבין שלא צפויות לו הפרעות רבות.

"בשנת 1900 נשא הלורד קלווין, שהיה הסלב הכי גדול בתקופתו, את 'נאום העננים' המפורסם, שבו הצביע על שתי הבעיות האחרונות שנותרו פתוחות בפיזיקה. המסר הכללי של הנאום התכתב יפה עם האווירה הכללית באותם ימים, והוא שרכבת הפיזיקה הדוהרת מזה כ-300 שנה, קרובה מאי פעם לתחנה הסופית. נכון, קצב הדהירה ממש לא היה אחיד לאורך השנים. היו גם תקופות שהרכבת עגנה זמן ממושך בתחנה, ולעיתים אף הייתה צריכה לשוב על עקבותיה, לאחר שנסעה כברת דרך בכיוון ההפוך. אבל הנה, לאורך המאה ה-19 גמאה הרכבת מרחקים נאים, בעודה מעמיסה על קרונותיה משא כבד ויקר ערך, וכבר לא נותרו חבילות משא נוספות שניתן לאסוף".

אברום התמוגג מרוח הפיוט שנחה על הדוקטור היושב מולו. אבל אז עבר אבישי לדבר ב"לועזית", ואת זה אברום פחות הבין, ועוד פחות אהב.

"קלווין הצביע על שני 'עננים' אחרונים שיש להסיר לפני ההכרזה הסופית "הגעת ליעד". האחד הוא הבעיות בתורה האלקטרומגנטית שעלו מניסוי מייקלסון-מורלי, והשני הוא ספקטרום הקרינה של גוף שחור, שהציף בעיות משלו בתחום של תרמודינמיקה".

הבעת פניו של אברום העידה כי לא הבין מילה ממה שנאמר, מה שלא הפריע לאבישי להמשיך הלאה.

"התפיסה הרווחת הייתה שכל מה שנותר לפיזיקאים לעשות הוא לשפר את המדידות שלהם, או מקסימום לבצע איזה שפצור בנוסחאות, על מנת להגיע אל המנוחה ואל הנחלה".

אברום תהה אם לשתף את הדוקטור במקור הביטוי "אל המנוחה והנחלה", המגיע מסיפור הנדודים של בני ישראל במדבר, אך לא עשה זאת.

"צחוק הגורל הוא שאותם שני עננים, טרפו את כל הקלפים, והביאו ללידתן של שתי התיאוריות הגדולות של הפיזיקה המודרנית. ניסוי מייקלסון-מורלי נתן את ההשראה המרכזית לפיתוחה של תורת היחסות הפר–"

"של איינשטיין!" התקשה הפעם אברום להתאפק.

"נכון", הגיב אבישי בלקוניות. כעבור רגע המשיך, "ובעיית הקרינה של גוף שחור נפתרה עם פיתוחו של 'קבוע פלאנק', אותו מנוול שהמיט עלינו את כל ה'סמטוחה' של הפיזיקה הקוונטית".

"אני לא מכיר שום דבר ממה שאמרת", הגיב אברום. כשלעצמו, הוא קיווה להתיידד בהמשך עם שפע המידע שנזרק לכיוונו. אבל באותו רגע לא היה בכך כדי להפיג את תחושת התסכול שמילאה אותו, למשמע משפטים שלמים שהוא לא מבין בהם דבר וחצי דבר.

"אם אני קורא אותך נכון, אתה חווה מעבר, שלא לומר התפכחות, מעולם של ודאות לעולם של אי-ודאות".

"בוודאי", הגיב אברום.

"אז חשוב לי שתדע", המשיך, "שאתה בחברה טובה. אתה בחברה מצוינת, הכוללת את כל הקהילה המדעית של תחילת המאה ה-20".

אברום השתהה כדרכו, ולבסוף שאל, "ולמדענים של היום יש ודאות"?

"לא. אבל גם אין לנו ציפיות".

"אז מה בעצם…" התחיל אברום, והתקשה לנסח את המשך שאלתו.

"אתה משתמש באפליקציות מבוססות מיקום"? אברום פתח את פיו באיטיות, אך אבישי מיד המשיך. "תכל'ס, כל האפליקציות הללו מבוססות על טכנולוגיית GPS. אבל בלי שימוש בתורת היחסות במערכות הלוויין של ה-GPS, היית שם ב-Waze מאה שערים, והמכשיר היה לוקח אותך לבני ברק. אבל תורת היחסות בכלל לא הייתה בקונצנזוס, או בשפה שלך, 'ודאית', בתחילת המאה ה-20. היום, כשאתה מפעיל Waze אתה מרגיש חוסר ודאות"?

אברום לא ענה לשאלה הרטורית, והדוקטור המשיך. "אתה משתמש במחשב? בטלפון סלולרי? יום אחד אתה או אחד מקרוביך יזדקק חלילה למכשיר MRI? תגיד תודה למכניקת הקוונטים, שגם כיום מכילה אלמנטים רבים של חוסר ודאות. אתה מעוניין לוותר על שימוש בטכנולוגיה המודרנית? בבקשה".

"אבל יש סיכוי, נגיד עוד מאה או שלוש מאות שנה, שלמדענים של אז תהיה ודאות"?

"לא!" – חרץ אבישי. "המין האנושי, שהקהילה המדעית היא חלק ממנו", הוסיף בצחקוק מזויף, "כבר הפנים מזמן שהטבע לא חייב לנו כלום. לטבע אין שום מחויבות להנגיש את עצמו אלינו, בטח שלא לתת לנו ודאות. אנחנו בסך הכל חבורת קופיפים שהאבולוציה ארוכת השנים האירה לה פנים, כך שבניגוד לשאר המינים החולקים איתנו את הפלנטה, פיתחנו שפה מילולית, ומתמטיקה, וכלים טכנולוגיים, ובעצם את היכולת לפתח תיאוריות מדעיות. אבל הטבע עצמו אדיש לגמרי לקיומנו, והדבר האחרון שמעניין אותו, אם בכלל יש משהו שמעניין אותו, זה להקל עלינו את המאמצים להבנתו, בטח שלא לתת לנו 'ודאות'".

"אז אנחנו וקופים זה אותו דבר"?

לראשונה במפגש אבישי חייך. "עקרונית כן", השיב.

"מה?!"

"תראה. אנחנו הרבה יותר מפותחים מהקופים. אבל דירקטוריון הטבע לא מכיר באבחנה הזאת".

אבישי לא היה בטוח אם היושב מולו הבין את המשפט, והמשיך. "בפעם האחרונה שביקרתי בגן חיות לא ראיתי שימפנזים פותרים תרגילים באלגברה. אבל זה שאנחנו מפותחים יותר מקופים עשרת מונים, לא מבטיח לנו הבנה ודאית ומושלמת של הטבע".

אברום שוב ידע לשייך את הביטוי 'עשרת מונים' לסיפור המקראי של יעקב אבינו ולבן הארמי, אך גם כעת עצר את עצמו מלשתף.

"היוונים הקדמונים עשו צעד משמעותי בהבנת הטבע ביחס לברברים שקדמו להם. המדענים של המהפכה המדעית, כמו גלילאו וניוטון, עשו צעד נוסף. איינשטיין עשה צעד נוסף, ועד עצם היום הזה מדענים ברחבי העולם עושים עוד ועוד צעדים לעבר הבנה טובה יותר של הטבע. אבל חלק אינטגרלי ממסע הלמידה הארוך הזה כולל בניית תיאוריות מופרכות ואמירת שטויות".

"יכול להיות שגם אתה אומר שטויות?" ורק כשסיים שם לב, שלמרות שהתכוון לשאול בתמימות, שאלתו יכולה בקלות להתפרש כחוצפה.

"בהחלט", השיב אבישי, ואברום נשם לרווחה. "גם המדענים הגדולים ביותר אמרו דברים שהתבררו כשטויות. אין לנו תורה מסיני, והידע המדעי לא נוחת עלינו מהשמיים. הדרך היחידה להבין את הטבע היא לקום וליפול, לקום וליפול. וזה בהכרח אומר לקשקש הרבה במהלך הדרך. אבל בסופו של דבר מערכת העיכול המדעית עושה את עבודתה, כך שהשטויות מסוננות החוצה, והידע התקין והנכון נשאר איתנו".

דפיקה נשמעה בדלת. אבישי קרא "דקה", והסביר לאברום שזו שעת הקבלה שלו והוא חייב לסיים. "אז לסיכום, אם אתה שואל אותי אם יש לי ודאות בכל פיסת ידע מדעי, התשובה היא לא. אבל אם אתה שואל אותי אם אני מרגיש ודאות בשיטה המדעית, לא יכולה לי תשובה יותר חיובית. הבנת את זה, ברוך"?

"בוודאי".

***

אברום ירד מהאוטובוס ברחוב בן גוריון, בתחנה הקרובה ביותר לישיבה. אבל הוא לא היה בטוח אם לשם הוא רוצה לצעוד כרגע. הוא ניסה להיזכר אם בכלל יצא לו להיתקל בשם המשפחה של אבישי. אבל הפרט הזה היה שולי לחלוטין ביחס למחשבות האחרות שרצו בראשו.

הוא ניסה לדמיין לעצמו את הרבנים בישיבה יושבים על השרפרף בספרייה וקוראים את הספרים שהוא עצמו התקשה לקרוא בהם. הוא אף דמיין את אחד הרבנים ספציפית יושב עם שאר הסטודנטים בספרייה, ופותר תרגילים. המחזה של אותו רב מכווץ את מצחו בעודו מקיש על לחצנים במחשבון המדעי ממש הצחיק אותו.

אבל בעיקר לא יכל אברום להתעלם מנהרות הידע העצומים הקיימים מחוץ לישיבה, ושהוא, ולמעשה כל מי שבסביבתו הקרובה, בכלל לא חשופים אליהם. ואולי זה כבר לא נכון לומר שהוא אישית לא חשוף אליהם. הוא לא רצה לעזוב את הישיבה. אבל האם הוא באמת צריך לעזוב את הישיבה על מנת להמשיך וליהנות מכל הידע הזה? הלא יש הרבה מדענים שחזרו בתשובה. בכל מקרה הוא הבטיח לעצמו שאת החיים החרדיים הוא לא יעזוב, ויהי מה.

שטף מחשבותיו נקרע לפתע. "צדיק, יש עליך מצית"?

"בוודאי", השיב אברום. אך לאחר שבדק בכל הכיסים, נאלץ לגלות שהמצית לא עליו.