הפוליטיקה של הקורונה

גיא בלזם, נופר לופו וד"ר ארז גרטי

העתיד של המוות

נופר לופו

המשכילים של התנ"ך

ד"ר יונת אשחר

ציור בכל צבעי הקשת

אורי טייכמן

האור בקצה המערה

ניצן המרמן

קול מהעבר: מי יבנה בית… מבוץ?

ד"ר יעל עבאדי-רייס

והרי הזוכים…

מערכת גחלילית

ידידים לעת מדע

חמוטל ילין

הלב השבור

אביבית דולב

קול מהעבר: לזכור ביחד

ד"ר יעל עבאדי-רייס

המגפות של הדמיון

רמי שלהבת

האגדה של טסלה

מיכאל גרוסברג

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

חבל על הזמן

רמי שלהבת, דוד מדר

האמת שבזיוף

אהוד מימון

שיר היסודות

ד"ר אבי סאייג

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

קול מהעבר: משחקי לוח עתיקים

ד"ר יעל עבאדי-רייס

למה לי פטנטים עכשיו?

ענת לונדון-דרורי

מדעי הסריגה למתקדמים

ד"ר נעמה חריט-יערי

מפרי ועד פיריט

שלומית עוזיאל

קול מהעבר: תיאוריית הסבתא

ד"ר יעל עבאדי-רייס

הרקע ל"משפט הקופים"

מאת: רמי שלהבת

גלי כבידה

מעיין בלוויס
מתוך תחרות S-Factor 2017

הזואולוג העברי הראשון

סיפרה: ורד שפירא
כתב: גרא קולטמן

קוואנטום פאנק

להקת קוואנטום פאנק
מתוך תחרות S-Factor 2017

ריקוד הגליקוליזה

צרי בריקנר
מתוך תחרות S-Factor 2019

חלקיקים אלמנטריים

סיפר: פרופ' חיים הררי
כתב: גרא קולטמן

להיות מחוסן, להיות ממוגן

שלישיית הטרובדורים: איילת דקל, נורית קרני וינאי גונצ'רובסקי
מתוך תחרות S-Factor 2019

מזמור למזקקה

פרופ' אהוד שפירא
מתוך תחרות S-Factor 2017

מצב הצבירה הרביעי: פיזיקת הפלזמה לילדי גן

סיפרו: יפה אליעזר ופרופ׳ שלום אליעזר | כתב: גרא קולטמן

טבלת החיים

גיא ויינגרטן
מתוך תחרות S-Factor 2019

שנסון לחלבון

דניאל זיידמן
מתוך תחרות S-Factor 2019

נתרן וכלור

רוני גלפנד ואדם רופאים
מתוך תחרות S-Factor 2019

המראה משקרת

רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל שרים, יותם אברמסון ורועי בנין
מתוך תחרות S-Factor 2019

התהוות הכל

רועי בנין, עמית אינזלברג, רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל
מתוך תחרות S-Factor 2019

אבק כוכבים

לירי דולנסקי
שיר מתוך תחרות S-Factor 2019

מימן

אריאל רודיק
על בסיס "ראפ למימן" מתוך תחרות הכשרונות המדעית S-Factor 2019

על סדר מתוך כאוס

פאנל: פרופ׳ דוד הראל ופרופ׳ תמר אל-אור

מחול מודרני

רקדנית: ענבר קרן

תרגילי החשבון של הדבורים

סינא כבהא, תוכנית אלפא

אקריות: הרבה מעבר לאלרגיה

עומר גיז, תכנית אלפא

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

בעוד העולם מתמודד עם התפרצות חמורה של נגיף קורונה, חזרנו אל סרט המגפות "התפשטות". איך התמודדו שם עם המחלה?

האיום פרץ במזרח הרחוק והתפשט במהירות בכל רחבי העולם דרך נמלי תעופה והתיירים העוברים בהם. תוך שבועות ספורים הגיע מניין הקורבנות למיליונים רבים, וכל הניסיונות לבלום את התפשטות המגפה עלו בתוהו. בעוד מדענים ורופאים מחרפים את נפשם לפתח חיסון או תרופה למחלה המדבקת, שרלטנים עלו גם הם על מרכבת ההיסטריה העולמית והפיצו שמועות ותרופות אליל. העולם לא נחרב עד לסיום המגפה, אבל הנזק היה רב.

לא, אל תיבהלו. לא מדובר כאן בנגיף הקורונה SARS-CoV-2 שאיתו אנו מתמודדים בימים אלה, אלא במגפה הדמיונית והמסוכנת פי כמה וכמה המתוארת בסרט "התפשטות" (Contagion) משנת 2011. מדובר בסרט ריאליסטי מאוד ומבוסס למדי מבחינה מדעית, שעוקב אחרי כל שלבי ההתמודדות עם מגפה חדשה: הניסיונות לבלום אותה שהתחילו בהסגר על האזורים הנגועים, מעגלי ההדבקה, שלבי פיתוח החיסון החל מזיהוי מחולל המחלה, דרך גידולו במעבדה וכל שלבי המחקר הקליני, וכלה בבהלה, המחדלים וריסון המחלה בסופו של דבר.

הסרט מתחיל עם אישה צעירה בשם בת' אמהוף (גווינת' פאלטרו) המשתעלת בבר בשדה תעופה בדרכה חזרה הביתה מהונג קונג. המצלמה מראה את כל המשטחים שבהם היא נגעה בטרם עזבה את המקום, ואת כל האנשים שנגעו בהם אחריה. ברוכים הבאים לעולם שלי כרופאה אפידמיולוגית. כן, ככה אני רואה את המקום שבו אנו חיים – כל דבר נגוע באינספור חיידקים ומחוללי מחלות אחרים, וכל נגיעה לא מכוונת עלולה להביא מחלה מסוכנת לפתח ביתי.

בת' חוזרת הביתה, מחבקת את בנה ואת בעלה, ולמחרת היום מאבדת את הכרתה ומתה. לפני המוות הצפוי למדי היא מספיקה להשתעל על הרופאים והאחיות בחדר המיון. קצת לאחר מכן מתברר שגם בנה מת מאותה מחלה לא ידועה, ומכאן הסרט מתפצל לשלושה כיוונים – חקירה אפידמיולוגית, חקירה וירולוגית ו"עלילה".

במרכז העלילה נמצא מיטש (מט דיימון), בעלה של בת', שמנסה לשרוד ולהגן על בתו בעוד העולם סביבו מתפרק. אולם השפעתו על ההתפתחויות שולית מאוד. הגיבור האמיתי של הסרט הוא הנגיף, וכדי להבין אותו הסרט רצוף דמויות משנה רבות, חלקן מרכזיות יחסית ואחרות צצות לרגע, ממלאות את תפקידן במאבק נגד האיום ונעלמות. כמעט אף אדם בודד אינו חשוב מספיק כדי שהתסריטאים יעניקו לו אישיות מפותחת.

חיל החלוץ

שני המסלולים המעניינים יותר של הסרט הם חקירת ההתפרצות שעושה המרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארצות הברית (CDC) והחקירה האפידמיולוגית שמתנהלת במקביל. פעמים רבות הקולנוע המסחרי נוטה להקריב את המדע על מזבח העלילה, ולהעדיף את השיאים הדרמטיים על פני האמת המדעית. כך אנו מקבלים דברים כמו נגיפי ענק בפרינג', או סרט כמו "התפרצות" שקצרה היריעה לפרט עד כמה הוא שגוי.

ה-CDC פועל מהעיר אטלנטה בארצות הברית. במעבדות שלו מאוחסנים מחוללי המחלות המסוכנים בעולם, ועובדים בו מדענים, אנשי בריאות הציבור ורופאים. אנשי המרכז היו מעורבים בחקירת רוב המגפות הגדולות של השנים האחרונות, ביניהן ה"סארס", H1N1 ("שפעת החזירים" של שנת 2009) ועוד. הם מרכזים מידע לגבי התפרצויות בתוך ארצות הברית ומחוצה לה, מתוך הבנה כי התפרצות של מחלה בבנגקוק  נמצאת במרחק של 20 שעות טיסה בלבד מניו יורק.

מהסרט

לאור זאת אפשר להבין כי בניגוד למה שרואים בסרטים רבים, אנשי ה-CDC אינם מסתובבים עם מבחנות שלופות בכפרים נידחים בלי לדעת מראש למה הם נכנסים, איך המחלה מופצת וכיצד להתגונן מפניה. ב"התפשטות" זה אכן לא קורה, והם תמיד מגיעים למקומות הנגועים כשהם מוכנים היטב והתוכנית שלהם הגיונית וגמישה בהתאם לשינויים בשטח.

אשת השטח של ה-CDC ב"התפשטות" היא ד"ר ארין מירס (קייט וינסלט). בתחילת הסרט היא נשלחת למינסוטה בעקבות מותה של בת' ממחלה מסתורית יומיים קודם לכן. מטרתה היא ללמוד מה שאפשר על השטח, לחקור את משפחת המנוחה ובעיקר להכין את השטח להתמודד עם המגפה האפשרית. היא מתמודדת עם הפוליטיקה המקומית, חוקרת את עברה של בת', מקימה מרכזים לטיפול בנפגעים כשהמגפה מתפשטת, ובסופו של דבר נדבקת בעצמה.

מה נכון?

ה-CDC אכן שולח אנשים למשימות שטח כאלה. התוכנית, שנקראת Epidemic Intelligence Service, מאפשרת לאפידמיולוגים לפתח את כישוריהם בחקירת מגפות. חוקרי המגפות הללו חובשים שני כובעים – מצד אחד הם מבצעים חקירה להבנת דרכי ההתפשטות של המחלות, ומהצד השני הם אנשי בריאות הציבור שמנסים למנוע את המשך ההתפשטות.

מה לא נכון?

להתפרצות חריפה כמו זאת שמתוארת בסרט נשלחים הרבה יותר אנשים. אחרי הכול צריך לעבוד כמה שיותר מהר, וגם חשוב שיהיה לכל אחד גיבוי.

מהסרט

הבלשית

אישה מעניינת נוספת בסרט היא האפידמיולוגית ד"ר לאונורה אורנטס (מריון קוטיאר). משימתה, בתור אפידמיולוגית של ארגון הבריאות העולמי, היא לצאת להונג קונג ולברר מאין צצה המחלה החדשה והקטלנית. כשהיא מגלה מי היה חולה אפס, כלומר הנדבק הראשון, היא נחטפת לכפר נידח בסין על מנת לשמש כקלף מיקוח בניסיון להשיג גישה מהירה לחיסון האמריקאי, אף על פי שבאותה עת הוא עדיין לא קיים.

מה נכון?

החלק החביב עלי ביותר בסרט – ד"ר אורנטס מגיעה למשרד, מתיישבת, אומרת משהו בסגנון "קדימה, נתחיל לעבוד", ו… פותחת את המחשב שלה. כן, ככה זה עובד. את רוב זמנם אפידמיולוגים מבלים מול מחשב, לא במעבדה מסתורית מול תרכובות משונות.

למעשה, לכל אורכו של הסרט אין שום רגע שבו שתי האפידמיולוגיות – ארין מירס ולאונורה אורנטס – מוצאות את עצמן מחזיקות פיפטות או לובשות חלוקי מעבדה. זה פשוט לא תפקידן. הן לא אמורות לחקור את מחולל המחלה אלא להבין מי הדביק את מי ולעצור את התפשטות המחלה.

מה לא נכון?

גם היא עובדת לבד. בכל הסצנות שלה היא שקועה בעבודה על המחשב בזמן שהאפידמיולוגים הסינים שאיתה לא עושים דבר חוץ מלהיראות עצבנים ולדבר על ההשלכות הפוליטיות. זה מגוחך, בכל התפרצות כזאת צפוי שיתוף פעולה בין הגורמים המקצועיים, כפי שאכן נעשה במידה רבה גם בהתפרצות נגיף הקורונה הנוכחי.

מהסרט

הלוחמת בחזית

האישה השלישית החשובה בסרט היא הווירולוגית ד"ר אלי הקסטול (ג'ניפר אילי). על כתפיה מוטל התפקיד המסובך ביותר – לבודד את הנגיף, לאפיין אותו, לגדל אותו בתרבית ולהפיק חיסון מתאים. היא זו שמתעסקת ישירות עם מחולל המחלה.

מה נכון?

כן! סוף סוף סרט שמבין שהאפידמיולוגים לא מתעסקים עם מחוללי המחלה, ושזאת מלאכתם של וירולוגים, מיקרוביולוגים ואנשים אחרים שיודעים איך לתפעל פיפטות. אנשי המעבדות הם הממונים על בידוד מחוללי המחלות והמאמצים לפתח חיסון או תרופה במקרה הצורך.

גם כל מה שמסביב נכון, כולל הניתוק של אנשי המעבדה מהמציאות עתירת הגופות. הם אינם אלה שצריכים להתעסק בשאלה מאין הנגיף הגיע ולאן הוא הולך, אלא רק להבין איך המחלה עובדת ולהסביר את זה במלים פשוטות.

מה לא נכון?

הכל בסרט נעשה הרבה יותר מדי מהר: האבחנה המדויקת של הנגיף, פענוח המנגנון, יצירת התרבית שתאפשר לגדל את הנגיף במעבדה, מציאת החיסון וכמובן הבדיקה שלו על המדענית הראשית. היא מזריקה אותו לעצמה ויוצאת לפזז בבתי חולים כדי לבדוק אם הוא אכן יעיל. זה לא עובד ככה – דרושים ניסויים על גבי ניסויים כדי לאשר בדיקה על בני אדם, לבדוק מהו המינון הנכון ולזהות תופעות לוואי אפשריות. הפקת החיסון נעשית כמובן על ידי חברות התרופות, והגוף המפקח על התהליך בארצות הברית הוא בכלל מינהל המזון והתרופות (FDA), בלי שום קשר ל-CDC בשלב הזה.

נכון, ההיסטוריה של הרפואה רצופה מדענים ורופאים שעשו ניסויים על עצמם, כמו הרופא זוכה פרס נובל בארי מרשל (שאף מוזכר בסרט) שהזריק לעצמו חיידקי הליקובקטר פילורי כדי להוכיח שהם הגורם לכיבי קיבה, אך גם אז עדיין נחוץ הליך מורכב לבדיקת החיסון או התרופה ולאישורם. לפחות כאשר ד"ר הקסטול מזריקה לעצמה את החיסון היא זוכרת להפשיל את הגרביון. לדברי ד"ר איאן ליפקין (Lipkin), שהיה בין היועצים המדעיים של הסרט, בהתחלה צילמו את הסצנה כשהיא מזריקה לעצמה את החיסון דרך הגרביונים, אך לדרישתו צילמו אותה מחדש לאחר מכן כדי שתהיה מדויקת.

מהסרט

הפולש

ומה בנוגע לנגיף עצמו?

ההיגיון מאחורי המחלה תקין. מחלות המועברות בדרכי הנשימה אכן מאוד מדבקות – למשל נגיפי שפעת או נגיפי קורונה למיניהם. נכון גם שזנים חדשים של נגיפים נוצרים כל הזמן במקומות שיש בהם מגע בין בעלי חיים לבני אדם, כגון משקים חקלאיים, שווקי מזון וכו'. וחלק מהנגיפים האלה יודעים להדביק בני אדם.

מה שחשוב לשים לב אליו הוא שבדרך כלל הנגיפים האלה לא קטלנים או לא מדבקים. פעמים רבות מוצאים נגיף קטלני במיוחד אך לא מדבק מאדם לאדם – למשל אחד מזני "שפעת העופות" היה קטלני מאוד אך התקשה לעבור מאדם לאדם; במקרים אחרים הנגיף מדבק מאוד אך לא קטלני במיוחד. בסרט בחרו בתרחיש האימים הקיצוני ביותר, אך אפשרי, של מחלה מדבקת מאוד וקטלנית מאוד שעברה לבני אדם מבעלי חיים.

לגבי השאלה "האם זה יכול לקרות", התשובה היא, כמובן, "זה כבר קרה". היה לנו המון מזל עם התפרצות הסארס בשנת 2003, שגבתה את חייהם של 774 חולים לפני שנבלמה, או השפעת מזן H1N1 שעוררה בהלה גדולה בשנת 2009 אך בסופו של דבר הייתה פחות קטלנית מכפי שחששו. שתי המגפות הללו נתנו השראה ל"התפשטות". שתיהן לא היו קטלניות כמו שחששנו, אבל הן התפשטו לחלקים נרחבים של העולם בתוך שבועות ספורים. אילו היה להן שיעור תמותה גבוה, יכולנו בהחלט למצוא את עצמנו בסופו הלא-סימפטי של סרט אימה.

עדיין לא ברורים לגמרי מנגנוני ההפצה של נגיף SARS-CoV-2 הנוכחי, אך כבר ברור למדי שהוא קטלני הרבה פחות מהמגפה המתוארת בסרט. עם זאת, הוא אכן מייצג סכנה מוחשית לבריאותנו וכבר גבה את חייהם של אלפי חולים, בעיקר בסין אך גם במקומות נוספים. אפשר לקוות שבדומה לסארס, גם ההתפשטות שלו תיבלם בתוך חודשים ספורים.

הביקורת התפרסמה במקור בבלוג "סוף העולם: מבט מהיציע", שכותבת האפידמיולוגית והמומחית לבריאות הציבור ד"ר קרן לנדסמן, ועודכנה כעת מחדש.