ד"ר יעל עבאדי-רייס
הרבה לפני המצאת הבטון, ואפילו לפני המצאת הכתב, בתי בוץ הוכיחו עמידות מרשימה
מבנה מבוץ? על פניו הרעיון נשמע מאוד לא יציב, אך כבר אלפי שנה בני אדם בונים מבנים מלבני בוץ והם שורדים היטב את איתני הטבע. שרידים מוקדמים במיוחד של מבנים כאלה שרדו אפילו כאן, בארץ ישראל, בכפרים מלפני כעשרת אלפים שנה.
ראשית הבנייה בבוץ עתיקה מאוד: כבר בכפרים מהתקופה הניאוליתית הקדם קרמית ב' התגלו מבני מגורים מעוגלים בנויים מלבני בוץ. כפרים מהתקופה הזאת ובהם בתי מגורים מלבני בוץ התגלו בארץ בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו ביריחו, נתיב הגדוד, יפתחאל, אתר בייסמון באצבע הגליל ועוד.
הלבנים שבהן השתמשו אז הזכירו בצורתם לחם – שטוחות בתחתיתן וקמורות בחלקן העליון. הן נוצרו מתערובת של בוץ וקש ויובשו בשמש לפני השימוש בהן. ברוב המבנים שנמצאו, לבני הבוץ הונחו מעל נדבך אחד של אבנים קשות שסיקלו בשטח הפתוח, כדי להגן על לבני הבוץ מפני מגע עם אדמה רטובה מגשם. קיר הלבנים כוסה בטיח העשוי אף הוא מבוץ, אבל בלי תוספת הקש. הרצפה הייתה לעיתים קרובות פשוט אדמה קשה ומהודקת. כך, מחומר גלם זמין וקל לעיבוד, נבנו בתים בכפרים הראשונים באזורנו.
קצת מצפון אלינו, באתר הניאוליתי צ'טלהויוק בדרום אנטוליה שבטורקיה, התגלתה עיירה חקלאית שמורה טוב במיוחד מהתקופה הניאוליתית והכלקוליתית, שהייתה בנויה מלבני בוץ. אלפי אנשים חיו בה בבתי בוץ עם גגות עץ. חלק מהמבנים השתמרו היטב, כולל הטיח על קירותיהם ואפילו ציורים שהופיעו עליו.
חומות חמר
כשבני אדם החלו לחיות בערים, במהלך תקופות הברונזה והברזל, באלף השלישי והשני לפני הספירה, גם חומות ההגנה המוקדמות נבנו מלבני בוץ. אלה היו קירות עבים מאוד וגבוהים, ולעיתים נשענו עליהם "חלקלקות" – שיפועי אדמה תלולות שמחזקים את החומה ומקשים לטפס עליה. הלבנים בתקופות הללו כבר היו מלבניות ונעשו בתבניות עץ. אך למרות השיפור בטכנולוגיה, עדיין הסתפקו בייבוש הלבנים בשמש, בלי לצרוף אותן בתנורים.
באזור הים התיכון לבני בוץ הן חומר בנייה זול, קל להשגה ופשוט לייצור. הם עשויים מחומרי גלם קלים ונגישים – רק אדמה, מים וקש. אין ספר שהם נוחים יוצר להשגה מעץ, שאינו משאב נפוץ באזור ועל אחת כמה וכמה מאבן, שמחייבת עבודה מאומצת לצורך סיתותה והובלתה מהמחצבות לאתרי הבנייה. לעומת זאת, לבני בוץ צריך רק לעצב בצורה הנכונה ולייבש. קל מאוד לבנות באמצעותן או לתקן בעזרתן קירות קיימים. הן גם מאפשרות לעשות שינויים מבניים בקלות ובמהירות. ואם לא די בזה, הן גם מבודדות היטב.
חסרונן של הלבנים הללו הוא שהן פגיעות לרטיבות, לרוח ולנזקים שמקורן בצמחייה. השימוש בהן מחייב לטייח היטב את הקירות ולחדש את הטיח בתום כל עונת גשמים. למרות פשטותן הייצור, עדיין נחוץ ידע מקצועי הולם כדי להשתמש בהן ביעילות, וחוזק הקירות שנבנו מלבני בוץ תלוי מאוד בכשרונו של הבנאי שמשתמש בהן.
בנייה לפי הספר
על הטכניקה והידע הנדרשים להכנת לבני בוץ בימי קדם אפשר ללמוד הרבה מכתביו של האדריכל והמהנדס הצבאי הרומי ויטרוביוס, שחי במאה הראשונה לפני הספירה. בספרו "על האדריכלות", שהוא החיבור המקיף ביותר על האדריכלות ששרד מהתקופה הקלאסית, הוא הקדיש פרק שלם לבנייה בלבני בוץ.
"ראשית אדבר על לבנים ואצביע על סוג הטין שממנו יש להכינן", כתב ויטרוביוס. "את הלבנים יש להכין באביב או בסתיו על מנת שיתייבשו באופן אחיד. אלה הנוצרים בקיץ פסולים, מפני שחום השמש צורב את פניהם עד שנדמה שהלבנה יבשה בעוד שבתוכה היא עדיין איננה יבשה… לבנים תהיינה שימושיות ביותר אם תיוצרנה שנתיים קודם לשימוש, שכן אין הן יכולות להתייבש בפרק זמן קצר יותר. אם משתמשים בלבנים טריות, לא יבשות, לבניין הקיר, הרי טיח הסטוקו המכסה אותן מתקשה והופך לגוש קשיח, אך הלבנים שוקעות ונפרדות מהאחיזה בטיח. נכון הדבר שבאוטיקה, בעת בניין קירות הם עושים שימוש בלבנים רק אם אלו נעשו והתייבשו במשך חמש שנים". (תרגום: רוני רייך)
לבני בוץ מיובשות בשמש היו חומר הבנייה הנפוץ ביותר גם במצרים העתיקה. כולנו מכירים את הפירמידות ושאר מבני הקבורה של האצולה המצרית, שנבנו באבן, וכך גם מקדשים וארמונות. אומנם הם אלה ששרדו אלפי שנים. אבל רוב רובם של המבנים בימים ההם נבנה מלבני בוץ: בתי מגורים של עשירים ועניים, בעיר ובכפר.
קל להבין את זה אם זוכרים שבאזור המיושב של מצרים, לאורך הנילוס ובאזור הדלתא, אבנים הן חומר גלם נדיר. הביאו אותן ממחצבות בלב המדבר רק לצרכים מיוחדים. רוב רובה של הבנייה נעשה מהמשאבים הזולים והזמינים שסיפק הנהר בשפע: בוץ מגדות הנילוס מעורב בחומר צמחי. ]
תזכורת לשיטת הבנייה שהייתה נהוגה במצרים הפרעונית אפשר למצוא גם בהגדה של פסח ובתנ"ך. בספר דברים (כ"ו, ו') מתואר כך: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", כלומר בבנייה מאבני טיט
בימינו, יוצרי לבנים נוהגים לצרוף אותן בתנורים כדי לחזר את עמידותן לפגיעת מים, רוח וצמחייה. הטכנולוגיה שמאפשרת צריפה של לבנים היתה קיימת כבר בתקופה הניאוליתית, שכן ידוע שהשתמשו בה לייצור כלי חרס – שהרי עשויים גם הם אדמה. עם זאת, מדובר בתהליך מורכב שכנראה לא היה בו צורך ממשי, שכן הלבנים הלא צרופות היו עמידות דיין. אומנם עדיין היו צריכים לתקן את הקירות ולתחזק אותם באופן שוטף, אך יתרונותיהן עלו על החסרונות. אלמלא כן בני הבוץ לא היו נפוצות בכל תולדות האדריכלות באזורנו ובעוד מקומות רבים נוספים ברחבי העולם. למעשה, השימוש בלבני בוץ המשיך להיות נפוץ כאן בכל התקופות, ממש עד המאה ה-20, במקביל לשימוש בלבנים שרופות ויקרות יותר עבור מי שיכלו להרשות זאת לעצמם.
הכותבת היא הארכיאולוגית המנחה של מרחב דרום, רשות העתיקות