הקהילה המשגעת

אביבית דולב

ממד הדמיון של העתיד

ד"ר אהרון האופטמן

אבי המדע בבדיון

רמי שלהבת

לקחת את הזמן

ד"ר תום ביאליק

אני, רובוט על כריכה

ד"ר ערגה הלר

הפוליטיקה של הקורונה

גיא בלזם, נופר לופו וד"ר ארז גרטי

העתיד של המוות

נופר לופו

המשכילים של התנ"ך

ד"ר יונת אשחר

ציור בכל צבעי הקשת

אורי טייכמן

האור בקצה המערה

ניצן המרמן

קול מהעבר: מי יבנה בית… מבוץ?

ד"ר יעל עבאדי-רייס

והרי הזוכים…

מערכת גחלילית

ידידים לעת מדע

חמוטל ילין

הלב השבור

אביבית דולב

קול מהעבר: לזכור ביחד

ד"ר יעל עבאדי-רייס

המגפות של הדמיון

רמי שלהבת

האגדה של טסלה

מיכאל גרוסברג

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

חבל על הזמן

רמי שלהבת, דוד מדר

האמת שבזיוף

אהוד מימון

שיר היסודות

ד"ר אבי סאייג

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

קול מהעבר: משחקי לוח עתיקים

ד"ר יעל עבאדי-רייס

למה לי פטנטים עכשיו?

ענת לונדון-דרורי

מדעי הסריגה למתקדמים

ד"ר נעמה חריט-יערי

מפרי ועד פיריט

שלומית עוזיאל

קול מהעבר: תיאוריית הסבתא

ד"ר יעל עבאדי-רייס

הרקע ל"משפט הקופים"

מאת: רמי שלהבת

גלי כבידה

מעיין בלוויס
מתוך תחרות S-Factor 2017

הזואולוג העברי הראשון

סיפרה: ורד שפירא
כתב: גרא קולטמן

קוואנטום פאנק

להקת קוואנטום פאנק
מתוך תחרות S-Factor 2017

ריקוד הגליקוליזה

צרי בריקנר
מתוך תחרות S-Factor 2019

חלקיקים אלמנטריים

סיפר: פרופ' חיים הררי
כתב: גרא קולטמן

להיות מחוסן, להיות ממוגן

שלישיית הטרובדורים: איילת דקל, נורית קרני וינאי גונצ'רובסקי
מתוך תחרות S-Factor 2019

מזמור למזקקה

פרופ' אהוד שפירא
מתוך תחרות S-Factor 2017

מצב הצבירה הרביעי: פיזיקת הפלזמה לילדי גן

סיפרו: יפה אליעזר ופרופ׳ שלום אליעזר | כתב: גרא קולטמן

טבלת החיים

גיא ויינגרטן
מתוך תחרות S-Factor 2019

שנסון לחלבון

דניאל זיידמן
מתוך תחרות S-Factor 2019

נתרן וכלור

רוני גלפנד ואדם רופאים
מתוך תחרות S-Factor 2019

המראה משקרת

רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל שרים, יותם אברמסון ורועי בנין
מתוך תחרות S-Factor 2019

התהוות הכל

רועי בנין, עמית אינזלברג, רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל
מתוך תחרות S-Factor 2019

אבק כוכבים

לירי דולנסקי
שיר מתוך תחרות S-Factor 2019

מימן

אריאל רודיק
על בסיס "ראפ למימן" מתוך תחרות הכשרונות המדעית S-Factor 2019

על סדר מתוך כאוס

פאנל: פרופ׳ דוד הראל ופרופ׳ תמר אל-אור

מחול מודרני

רקדנית: ענבר קרן

תרגילי החשבון של הדבורים

סינא כבהא, תוכנית אלפא

אקריות: הרבה מעבר לאלרגיה

עומר גיז, תכנית אלפא

הקהילה המשגעת

אביבית דולב

טיפול קבוצתי
צילום: fizkes, שאטרסטוק

בעיירה בלגית פועל כבר 500 שנה מודל ייחודי לאימוץ חולי נפש ושילובם בקהילה באופן מקבל ונטול אשמה וביקורת

מומים גופניים או נפשיים מפחידים רבים מאיתנו, כפי שמתבטא בין השאר בריבוי בדיקות האולטרסאונד שנעשות לנשים הרות בישראל. לדברי מנהל היחידה לרפואת העובר במרכז הרפואי שיבא תל השומר פרופ' יואב ינון, ריבוי הבדיקות משקף "חשש גדול מפני לידת ילד לא מושלם". קרוב לחמישית מהפסקות ההיריון בישראל מנומקות בחשש ללדת תינוק לא מושלם. במיוחד החברה מתקשה להתמודד עם הפרעות נפשיות. בעוד מחלות פיזיות רבות מעוררות תמיכה והתגייסות, כפי שקורה לדוגמה במסעות התרמה למען חולי סרטן, מחלות הנפש מעוררות סטיגמות שליליות מפחידות, שנוטות להשאיר את החריג עם תמיכה מעטה בלבד, אם בכלל.

אחד הפתרונות הנפוצים לסובלים מהפרעות נפשיות קשות הוא אשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים. אולם רבים מהמוסדות הללו מספקים למתמודדי הנפש חוויה לא חיובית שמשקפת קושי בתמיכה ובהכלה. דוגמה בולטת לזה היא בית החולים הפסיכיאטרי שהוקם ב-1949 במתחם מבצר עכו, ששימש עד זמן לא רב קודםלכן בית כלא בתקופת המנדט הבריטי. מחקר היסטורי שנערך בנושא קבע כי "התנאים בבית החולים בכל שנות פעילותו היו ירודים ביותר" ותיאר את חדרי השינה במבצר ככוכים מסורגים אפלים ולחים, שהשהות בהם מזכירה כליאה בבית סוהר.

בית החולים המבוצר בעכו שיקף היטב את היחס ששרר אז כלפי הסובלים מהפרעות נפש בעולם כולו עוד מאז שלהי ימי הביניים. מתי המחסה הראשונים ל"משוגעים" הוקמו כבר במאה ה-16, כשיטה שסיעה להרחיק מהחברה אנשים שהתנהגותם בעייתית וחריגה. "בתי המחסה" הללו, או "בתי המשוגעים", היו בדרך כלל מחנות צפופים ומלוכלכים שיושביהם חיו ומתו בזוהמה ובאכזריות.

כלא עכו
מכלא ל"בית משוגעים". אסירים יהודים בכלא עכו, 1947 | צילום: מארכיון ההגנה

מושבת המטורפים

על רקע זה בולט פתרון מהמאה ה-14, שממשיך להתקיים עד עצם היום הזה ומציע תמיכה קהילתית ומכילה באופן יוצא דופן למתמודדי הנפש. בעיירה חאל (Geel) בבלגיה קיימת כנסייה הקרויה על שם הקדושה דימפנה (Dymphna) בת המאה השביעית לספירה, שהנצרות ייחסה לה כוחות פלאיים לריפוי מחלות נפש. על פי המסופר, אביה של דימפנה היה כפייתי ברצונו לשאת אותה לאישה במקום אימה המנוחה. דימפנה סירבה, ובהמשך ברחה לחאל, אך אביה רדף אחריה לשם והעמיד בפניה ברירה להתחתן איתו או למות. כשסירבה, ערף האב את ראשה. דימפנה נחשבת מאז לקדושה והוכתרה לפטרוניתם של פגועי הנפש.

כבר במאה ה-14 הוקמה בחאל כנסייה לכבוד הקדושה דימפנה, שמאז ועד היום נוהרים אליה מתמודדי נפש מכל רחבי אירופה, המבקשים מזור למצוקותיהם. במענה לכך הורחב המבנה במאה ה-15 והוקמה בו אכסניה עבור המגיעים. אולם זרם המבקרים לא חדל וגם האכסניה התמלאה. לנוכח המצב, תושבי העיירה התגייסו ואימצו אל בתיהם כל חולה נפש שלא נמצא לו מקום בכנסייה או באכסניה הצמודה לה. כך, מזה מאות בשנים, מיושמת בחאל, שכונתה בעבר מושבת המטורפים, גישה של חיים לצד החריגים ושילובם בקהילה.

ציור עריפתה של דימפנה הקדושה
הפטרונית של חולי הנפש. עריפתה של דיפנה הקדושה | ציור מאת גודפריד מאס, 1688

לאמץ את האחר אל משפחתך

עד אמצע המאה ה-20 היה תהליך האימוץ בחאל לא פורמלי ברובו. כדי שמשפחה תורשה לאמץ מתמודדי נפש, היא נדרשה להציג "מוניטין טוב", כלומר שלאף אחד מבני המשפחה לא יהיה רישום פלילי או כתם מוסרי. המשפחות המאמצות קיבלו אישור מיוחד (סרטיפיקט) שהיה מקור גאווה וסמל למעמד חברתי גבוה בקהילה. על השידוך בין המשפחה לדייר הופקד צוות שהורכב מאנשי רפואה ונציגי התושבים והחלטותיו התקבלו בדרך כלל מתוך קוצנזוס. על חשיבות ה"אימוץ" עבור התושבים מעידה העובדה שמאז שנות ה-50 היו בדרך כלל בחאל יותר משפחות המעוניינות לאמץ פגועי נפש מאשר דיירים המחכים לאימוץ. 

תהליך האימוץ והחיים המשותפים במשפחות לא נועד להיות טיפולי, אלא לפתוח בפני חולי הנפש אפשרות לחיות ולתפקד למרות היותם שונים. למעשה, אפילו השפה של תושבי חאל אינה דומה לז'רגון המקובל בתחום בריאות הנפש בעולם המערבי. התושבים מקפידים לכנות את מתמודדי הנפש "דיירים" או "מתאכסנים" ונמנעים מלתייג אותם החולים או מוגבלים. כשהם מתארים את דייריהם, הם אינם מזכירים שמות של הפרעות או מחלות, אלא מתארים את התנהגותם במונחים יומיומיים, למשל "אוהב לשחק כמו ילד קטן".

הקהילה המקומית כולה משתדלת להגיב באופן כמה שיותר טבעי ומועיל כלפי התנהגויות לא שגרתיות כמו השמעת קולות או מראה פיזי חריג, כך שלא מוזר כלל לראות בבתי הקפה בעיירה תושבים יושבים זה לצד זה עם דיירים. היחס יוצא הדופן  הזה כלפי החריגים שבחברה מורגש בכל הרמות. מרגישים אותו בבחירה לנטוש את השפה האבחונית ולא לראות בתווית האבחונית תנאי קבלה, הוא נוכח גם באופן שבו הגישה הטיפולית מומרת באמונה שיחס מקבל מצד המשפחה יאפשר לדיירים לחיות חיים טובים יותר, ומורגש אפילו ברמה היישובית, שלא נרתעת מהשונה ומקבלת אותו כחלק בלתי נפרד מהמרחב המשותף.

גבר שוטף ידיים
הדייר לא הפסיק לשטוף את ידיו | צילום: Matidav, שאטרסטוק

"בישול איטי"

השילוב אינו פשוט בהכרח. טוני סמית' וארתור שאוטן (Shouten), משפחה מאמצת מנוסה, מספרים למשל שאחד מדייריהם נהג להסתגר באמבטיה שעה ארוכה לשטוף את ידיו באופן כפייתי, ושנתו של דייר אחר נדדה מכיוון שדמיין שהוא רואה אריות בוקעים מקירות חדרו. הפסיכיאטריה המערבית הייתה מתייחסת לאשליית האריות כפסיכוזה, כלומר מצב נפשי משברי המוביל לפגיעה ביכולת השיפוט התקינה ובהבנת המציאות. תפיסתם של טוני וארתור היא אחרת – הם מבינים שמה שנראה לנו מוזר הוא חלק טבעי ובלתי נפרד מחיי הדיירים שלהם.

הפסיכולוג הניו זילנדי הנק ון-בילסן (Bilsen) מדמה את הפער בין הטיפול המקובל במחלות נפש במערב להתמודדות בחאל כהבדל בין בישול בסיר לחץ לבישול איטי. הטיפול המקובל דורש שינוי כמה שיותר מהיר ככל האפשר במטרה לרפא את תסמיני מחלת הנפש. שיטת ההתמודדות בחאל אינה דורשת ממתמודדי הנפש להשתנות, אלא פשוט להיות עצמם ולמצוא יחד עם התושבים המארחים את הדרך להבנה ולהחלמה, שתבוא לידי ביטוי בתפקוד טוב יותר ובתחושת שייכות.

במשך השנים המיזם המסורתי של משפחות מאמצות הצטמק בהיקפו והפך לתוכנית ממוסדת הכפופה לפיקוח רפואי ועירוני –  אך הוא עדיין כאן. בזכות הגאווה שחשים התושבים כלפי דרכם, המצילה בני אדם מחיי הבדידות שגזרה עליהם שונותם, אורח החיים הייחודי הזה ממשיך לעבור מדור לדור. בהיעדר גלולה להגברת הסובלנות החברתית, אפשר לפחות להתבונן בכבוד בדוגמה שמציבה לפנינו עיירה בלגית אחת, המשמשת כבר מאות שנים עריסה לקבלת האחר והשונה.

הכותבת היא דוקטורנטית בתוכנית STS – מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, ופסיכולוגית חינוכית מומחית