הפוליטיקה של הקורונה

גיא בלזם, נופר לופו וד"ר ארז גרטי

העתיד של המוות

נופר לופו

המשכילים של התנ"ך

ד"ר יונת אשחר

ציור בכל צבעי הקשת

אורי טייכמן

האור בקצה המערה

ניצן המרמן

קול מהעבר: מי יבנה בית… מבוץ?

ד"ר יעל עבאדי-רייס

והרי הזוכים…

מערכת גחלילית

ידידים לעת מדע

חמוטל ילין

הלב השבור

אביבית דולב

קול מהעבר: לזכור ביחד

ד"ר יעל עבאדי-רייס

המגפות של הדמיון

רמי שלהבת

האגדה של טסלה

מיכאל גרוסברג

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

חבל על הזמן

רמי שלהבת, דוד מדר

האמת שבזיוף

אהוד מימון

שיר היסודות

ד"ר אבי סאייג

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

קול מהעבר: משחקי לוח עתיקים

ד"ר יעל עבאדי-רייס

למה לי פטנטים עכשיו?

ענת לונדון-דרורי

מדעי הסריגה למתקדמים

ד"ר נעמה חריט-יערי

מפרי ועד פיריט

שלומית עוזיאל

קול מהעבר: תיאוריית הסבתא

ד"ר יעל עבאדי-רייס

הרקע ל"משפט הקופים"

מאת: רמי שלהבת

גלי כבידה

מעיין בלוויס
מתוך תחרות S-Factor 2017

הזואולוג העברי הראשון

סיפרה: ורד שפירא
כתב: גרא קולטמן

קוואנטום פאנק

להקת קוואנטום פאנק
מתוך תחרות S-Factor 2017

ריקוד הגליקוליזה

צרי בריקנר
מתוך תחרות S-Factor 2019

חלקיקים אלמנטריים

סיפר: פרופ' חיים הררי
כתב: גרא קולטמן

להיות מחוסן, להיות ממוגן

שלישיית הטרובדורים: איילת דקל, נורית קרני וינאי גונצ'רובסקי
מתוך תחרות S-Factor 2019

מזמור למזקקה

פרופ' אהוד שפירא
מתוך תחרות S-Factor 2017

מצב הצבירה הרביעי: פיזיקת הפלזמה לילדי גן

סיפרו: יפה אליעזר ופרופ׳ שלום אליעזר | כתב: גרא קולטמן

טבלת החיים

גיא ויינגרטן
מתוך תחרות S-Factor 2019

שנסון לחלבון

דניאל זיידמן
מתוך תחרות S-Factor 2019

נתרן וכלור

רוני גלפנד ואדם רופאים
מתוך תחרות S-Factor 2019

המראה משקרת

רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל שרים, יותם אברמסון ורועי בנין
מתוך תחרות S-Factor 2019

התהוות הכל

רועי בנין, עמית אינזלברג, רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל
מתוך תחרות S-Factor 2019

אבק כוכבים

לירי דולנסקי
שיר מתוך תחרות S-Factor 2019

מימן

אריאל רודיק
על בסיס "ראפ למימן" מתוך תחרות הכשרונות המדעית S-Factor 2019

על סדר מתוך כאוס

פאנל: פרופ׳ דוד הראל ופרופ׳ תמר אל-אור

מחול מודרני

רקדנית: ענבר קרן

תרגילי החשבון של הדבורים

סינא כבהא, תוכנית אלפא

אקריות: הרבה מעבר לאלרגיה

עומר גיז, תכנית אלפא

העתיד של המוות

נופר לופו

מוח ממעגל מודפס
איור: MattLphotography, שאטרסטוק

מהנצחה ועד שימור בהקפאה ואפילו העלאת התודעה למחשב – טכנולוגיות העתיד עשויות לממש את השאיפה האנושית לאלמוות – אך האם עדיין נהיה בני אדם?

המוות האנושי נתפס לאורך ההיסטוריה האנושית כמכשול. בני האדם נבדלים מהחיות בין השאר ביכולתם התבונית להכיר בכך שבסוף כולנו נמות. עשרות אלפי שנים ניסתה האנושות לשכך כאב, לאחות שברים או לתפור פצעים, כדי לעכב את המוות ואת כאב האובדן של יקירינו. מכאן התגבש מדע הרפואה.

מרכיב נוסף של מלחמתנו נגד המוות הוא ההנצחה של המתים, שמחזיקה אותם בזיכרונם של השורדים. בעבר פעולת ההנצחה הוגבלה רק לבני המעמד החברתי הגבוה, שיכלו להרשות לעצמם לבנות מצבות מפוארות, מבני קבורה מהודרים כגון הפירמידות במצרים או הטאג' מאהל בהודו. כיום הנצחה נחשבת לזכות אנושית בסיסית בעולם המערבי.

מעבר לאדם

הטרנס-הומניזם הפך בעשורים האחרונים לכיוון מרכזי בדיון על החשש מפני המוות, ועל כוחו להניע את האבולוציה האנושית ולאפשר לנו לחרוג ממגבלות הגוף ולהפוך למשהו חדש, ואפילו על-אנושי. מדובר בגישה פילוסופית שמנסה להעריך את האפשרויות להתגבר על מגבלותיו הביולוגיות של האדם באמצעים טכנולוגיים. המחקר הטרנס-הומניסטי שואף להאריך את תוחלת החיים האנושית, למנוע הזדקנות, להכחיד מחלות ולשפר את האדם מבחינה פיזית, מנטלית וחברתית.

הטרנס-הומניסטים מאמינים שאם המין האנושי לא ייכחד במאה השנים הקרובות, החידושים הטכנולוגיים שנפתח יעניקו לנו תבונת-על. אחרי כן תחל תקופה של שינויים טכנולוגיים וחברתיים מהירים מאוד, עד לנקודת מפנה המכונה "ייחודיות" (סינגולריות).  לטענת הטרנס-הומניסטים הייחודיות תהיה "כדור הקסם האולטימטיבי" – לא עוד מוות, לא עוד מחסור, לא עוד סבל, לא עוד בורות וטיפשות, אלא רק שילוב אולטימטיבי של חיים ביולוגיים ומכונה שפועלים כיחידה אחת למטרה משותפת.

אצבע אנושית נוגעת באצבע רובוטית
שילוב אדם-מכונה. הדרך לאלוהות? | צילום: sdecoret, שאטרסטוק

לפי התפיסה הטרנס-הומניסטית, השילוב בין המדע והטכנולוגיה והתודעה האנושית לשלמות פיזית, שכלית ורוחנית אחת, מציע תפיסה שונה לחלוטין מהתפיסה הביולוגית המתייחסת לאדם כרצף של DNA, כלומר הצופן הגנטי של האדם מגדיר את מהותו. ההתפתחות המדעית בתחום הננוטכנולוגיה המולקולרית תאפשר בעתיד ליצור ולתכנת רובוטים בגודל של מולקולה ולהחדיר אותם לגופנו כדי לתקן פגמים זעירים ב-DNA ובמבנים ביולוגיים אחרים. הננו-רפואה תעניק לנו שליטה הרבה יותר גדולה על הביוכימיה של גופנו.

אחד הפיתוחים הטכנולוגיים העתידיים שמעורר דיון רב בשנים האחרונות הוא "העלאת הנפש". תארו לעצמכם מצב שבו נשתמש בטכנולוגיות של בינה מלאכותית כדי ליצור מודל שישחזר את אישיותו של אדם על סמך עקבות מידע שהשאיר אחריו באינטרנט. הלא יהיה זה סוג של אלמוות.

בספרות המחקרית יש שתי הגדרות עיקריות לאלמוות דיגיטלי. הראשונה היא העלאה ישירה של מבנה המוח למחשב, באמצעות סריקת מוח, שמייצרת העתק דיגיטלי כמעט מושלם שלו. נכון להיום הטכנולוגיה הזאת אינה קיימת. הדרך השנייה היא העלאת מוח עקיפה, שבה בינה מלאכותית משחזרת את אישיותו של אדם על פי מידע שהיא הוספת עליו, בתהליך שנקרא גם "לכידת אדם" או "אלמוות מקוון (Cyberimmortality)". המידע מגיע מאיסוף מידע מקוון דרך פרסומים רשתות חברתיות, התכתבויות בדואר אלקטרוני, היסטוריית חיפוש ועוד, שמאפשר לאלגוריתם בינה מלכותית ללמוד את דפוסי הפעולה של האדם ולהעתיק אותם.

היסטוריה של שימור עצמי

הרעיון של העלאת מידע אישי או "שימור האישיות" הוזכר כבר בכתביו של אוגוסטין הקדוש במאה רביעית. בספרו "וידויים" הוא תיאר את הפרידה מאימו אחרי מותה: "מה שחשתי בלבי, שנתפס בחולשה ילדותית וגרם לי להזיל דמעות, הוכנע באמצעות כוחו של ההיגיון[…] מותה של אמי לא היה בו כל צער, כאילו הייתה עדיין בין החיים באמצעות הנצחי שבה". כלומר לפי תפיסתו, הנצחיות של האור האלוהי המצוי באדם משמרת אותנו גם אחרי מותנו.

התחלה ממשית יותר של הכנה מודעת של מודל העצמי הופיעה בכתביו של הפילוסוף והתיאורטיקן ז'אן-ז'אק רוסו מהמאה ה-18: "החלטתי על מיזם שאין לו תקדים ואשר לאחר השלמתו, לא יהיה לו חיקוי. המטרה שלי היא להציג דיוקן בכל דרך שהיא נאמנה לטבע, והאיש שאציג יהיה אני עצמי", כתב.

אחרי רוסו פרח בספרות ז'אנר האוטוביוגרפיה, אך לא הוכר ככלי ממשי להנצחה בת-אלמוות. למרות מגבלותיו, טקסט כתוב מסוגל להשפיע על הקורא וליצור בו מודל פנימי של הדמויות המתוארות. במקרה של אוטוביוגרפיה המודל הוא של מחבר הטקסט עצמו, ש"מתקין" את אישיותו במוחו של הקורא. אולם סוג האלמוות הזה, המבוסס על טקסט, מוגבל מטבעו לקיומו של קהל קוראים לספר.

קריוניקה
קריוניקה: שימור עצמי בהקפאה | איור: vectorpouch, שאטרסטוק

אמצעי חלקי נוסף להנצחת האדם הוא הליך הקְרִיוֹניקָה (Cryonics), שקיים מאז תחילת שנות ה-60 ומאפשר לשמר גופות של בני אדם או חיות בטמפרטורה נמוכה מאוד בתקווה להשיבם לחיים בעתיד. העידן המודרני של הקריוניקה נולד ב-1962 כשהפיזיקאי רוברט אטינגר ממישיגן העלה בספרו "התקווה לאלמוות" את הרעיון להקפיא אנשים עם מחלות חשוכות מרפא עד שתימצא הדרך לרפא אותם. לשם כך תידרש גם התקדמות משמעותית בטכנולוגיה הקריונית עצמה, שכן כיום אין דרך להחיות אדם ששומר בהקפאה.

היבטים טכנו-פסימיסטים

ההתקדמות המתמדת בתחומי הרובוטיקה והבינה המלאכותית מצביעה על עתיד אפשרי שבו רובוטים ותוכנות יתפתחו להיות חכמים יותר מהאדם ובעלי יכולת חשיבה עצמאית. רבים חולמים על רובוטים חברתיים נבונים אינטליגנטיים ובעלי כישורים רגשיים שיוכלו למלא תפקידים בתחומים שדורשים רמה מסוימת של חמלה ואמפתיה שכיום רק קשרים אנושיים יכולים לספק. ביפן יש כבר כיום תחליפים וירטואליים ליחסים רומנטיים והחברה מתייחסת בסובלנות לאנשים שבוחרים להתחתן ולנהל זוגיות עם דמויות וירטואליות שמְתַקשרות איתם באמצעות יישומים ממוחשבים.

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת ומחלחלת לחיינו בקצב גובר והולך, עולה שם הצורך להבין את הקשרים בין האדם לטכנולוגיה. כי הרי התקדמות הטכנולוגיה משפיעה לא רק על העולם החומרי, אלא אפילו על האופן שבו אנו מבינים את העולם ועל הזהות האישית שלנו. גם התרבות שלנו מרבה לעסוק בשאלות כאלה, באמצעות ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה של מדע בדיוני. לפעמים מתבטאים בהם חרדות טכנו-פסימיות מפני השתלטות הטכנולוגיה על חיינו ופעמים אחרות אלה פנטזיות טכנו-אוטופיות של שיפור אנושי ויצירת רובוטים אמפתיים ובעלי רגשות.

סדרת הטלוויזיה הבריטית "מראה שחורה" (Black Mirror) מתמקדת בהצגת ישויות פוסט-אנושיות וקשרים אנושיים פוסט-אנושיים, בעיקר מזווית קודרת. כל פרק מתאר מזווית אחרת את הדרכים המגוונות שבהן הטכנולוגיות המודרניות או התפתחות אפשרית כלשהי שלהן משפיעות על האדם, על מערכות היחסים הבין-אישיות שלנו ועל החברה כולה. הפרקים מציגים תרחישים של עתיד פוסט-אנושי שבו הגבולות בין בני האדם לטכנולוגיה מתערערים וחושפים את ההכלאות בין הטכנולוגיה לאדם.

הפרק "מוזיאון שחור" מהעונה הרביעית של הסדרה מתאר חזון פסימי על הפוסט-אנושיות שמדגים איך אנשים שעברו תהליך של "העלאת נפש" למחשב נהיים לא-אנושיים. הפרק מציג שלושה סיפורים של מוצגים ב"מוזיאון השחור". הראשון מספר על רופא המצויד בשתל עצבי שמאפשר לו לחוש בכאב של מטופליו, ומראה איך הוא מתמכר לכאב ולפחד המוות שחוליו חווים, ויוצא מדעתו והופך לסייבורג ורצחני שרודף אחר התחושות של מוות וגסיסה. הסיפור השני מציג זוג הורים לילד קטן שעולמם מתנפץ כשהאמא נדרסת ונכנסת לתרדמת. בעל המוזיאון מציע לאב הזדמנות להתנסות בטכנולוגיה שמאפשרת להעביר תודעה לתוך גוף חי אחר ויאפשר לתודעת אשתו המנוחה "לחיות" מחדש בתוך בובת קוף צעצוע. הסיפור השלישי מתמקד באדם שנידון למוות בעוון רצח, אך טוען שהוא חף מפשע. בעל המוזיאון מציע לו להעתיק את תודעתו לפני שיומת בכיסא חשמלי. בסיום העתקה, נוצרת הולוגרמה חיה שלו שנשמרת במוזיאון כאטרקציה למבקרים.

המוזיאון השחור
מראה שחורה. שימור הנפש בבובת משחק | מקור: נטפליקס

הפרק מציג סוגים שונים של העלאת נפש שנועדה לשמר בחיים ובמוות את תודעתו של אדם אחר. הוא גם מדגים איך החזקת התודעה בתוך אובייקטים שונים – הולוגרמות, גוף אחר או מכשיר – מערערת את האוטונומיה של האדם הפוסט-אנושי ובסופו של דבר מובילה לדה-הומניזציה שלו. התודעות השמורות מוצגות כאנשים שאיבדו את גופם, את זכויותיהם, את כבודם ואת מעמדם כבני אנוש, והפכו לחפצים. בתוך כך פרק מנצל את דמות הפוסט-אנושי כדי לדון בהתכנסות של האדם בטכנולוגיה, ומותח כך גם ביקורת חברתית.

אלמוות דיגיטלי

"למידת מכונה" (Machine Learning) היא הכינוי שניתן לטכנולוגיה המאפשרת לתוכנות ללמוד מתוך דוגמאות – למשל להבין מתוך מאגר של אלפי צילומי שולחנות מה מאפיין שולחן. הטכנולוגיה הקיימת לא מאפשרת עדיין לשחזר אדם באופן מלא, אך כבר נעשו ניסיונות לפתוח פתרונות חלקיים בדרך ליעד הזה.

לדוגמה, חברת מיקרוסופט החלה לפתח תוכנה לאיסוף נתונים לצורך יצירת אלמוות דיגיטלי שיאפשר "לתקשר עם העתיד". כעבור כמה שנים הפרויקט נסגר בגלל המורכבות המשפטית של שמירת מידע לצורך שחזור זהות, והפגיעה בפרטיות הכרוכה בה. חברת פייסבוק, ענקית טכנולוגית נוספת, מבקשת ממי שפותחים אצלה חשבון להצהיר מה הם רוצים שייעשה במידע השמור עליהם אחרי מותם, ואם ברצונם לספק פרטי אפוטרופוס לחשבון.

לאחרונה אף צצו מיזמים שמציעים להשתמש בנתוני מדיה חברתית כדי ליצור בוט-אֶבֶל (Griefbot) של נפטר, המבוסס על טביעת הרגל הדיגיטלית שהותיר אחריו. חברות אחרות מציעות גם הן צ'אטים אינטראקטיביים עם המתים, שצפויים להתפתח לאווטארים מלאים, ויש כבר יוזמות בתחום המציאות הרבודה שמספקות חוויה דומה.

חצי אישה חצי רובוט
אישה או רובוט? | מקור: HQuality, שאטרסטוק

דוגמה מרתקת לשימוש בטכנולוגיה של העלאת נפש מציע פרויקט במימון בינלאומי המשתמש באלגוריתם של בינה מלאכותית כדי "להקים לתחייה" פילוסופים בולטים ולפתח ביניהם דיון במטרה למצוא פתרונות למערכת היחסים המטרידה שלנו כיום עם הטכנולוגיה. המשתתפים בשיחה – מרטין היידגר (Heidegger), פרנסיס בייקון (Bacon), חנה ארנדט (Arendt), וולטר בנימין, ז'אק אלול (Ellul), עמנואל לוינס (Levinas) ומרשל מקלוהן (McLuhan) – תוכנתו לייצג את ההוגה הרלוונטי על סמך סריקה של כל כתביו. האלגוריתם התבקש לנתח מנקודת מבטם את פרקי "מראה שחורה".

דיונים אקדמיים בנושא הפוסט-אנושי מתמקדים בתיאור אדם במונחים תואמים לטכנולוגיה. אולם טכנולוגיות עכשוויות לעולם אינן פועלות בחלל הריק. התפתחויות טכנולוגיות משפיעות בהכרח על הדרך שבה אנו חיים את חיינו, מכיוון שהן משובצות במערכות חברתיות. השימוש בהן מווסת כיום בידי רגולציה וחוקים מוסכמים – אך ניתנים לשינוי, התפתחות המחקר בתחום לעולם אינה נפרדת מהדיון בהשלכות המוסריות של השימוש בהן.

הכוח המניע של האנושות

המחקר הטרנס-הומניסטי ממלא תפקיד מרכזי בהבנת תפקידו של הפחד למות ולהישכח ככוח המניע של האבולוציה האנושית, והאופן שבו טכנולוגיות רפואיות לשימור הנפש משנות את מהותנו. אך מעבר לצד המעשי, כל התפתחות טכנולוגית דורשת התייחסות מוסרית וחברתית לשאלות שהיא מעלה.

הדילמות רבות. לדוגמה, האם כיבוי מחשב שבו נשמרה זהותו של אדם שקול לרצח? האם צ'ט עם קרוב משפחה שהלך לעולמו יקל את תחושת האובדן, או שמא ינוון את תהליך האבל? אם ארצה ליצור עותק של עצמי, האם כדאי לי לשמר גם את תכונותיי השליליות? ועד כמה אנחנו מסתכנים כשאנחנו משאירים אחרינו מידע לצורכי שימור זכרנו אחרי מותנו? כל פעולה שאנחנו עושים ברשת משקפת את מחשבותינו כשהיינו בחיים, אבל בעוד שהמחשבות עצמן נשמרות לעד, החוויה שלהן אבדה לבלי שוב.

דמות של אישה במערבולת
השאיפה לנצח מניעה את האנושות | צילום: תיאו טארארס, שאטרסטוק

יותר משהעלאת הנפש היא תופעה טכנולוגית, היא מבטאת צורך אנושי – השאיפה להנציח את חיינו מתוך הפחד להישכח. לפחד הזה יש יסוד ממשי, שכן הטכנולוגיות של עידן המידע מנוונות את הזיכרון שלנו: איננו נדרשים לזכור דרכים, כי יש אפליקציית ניווט, איננו נדרשים לזכור חוויות כי הסלפי כבר הנציח עבורנו את הרגע, ואנו יודעים שתמיד יש בידינו אמצעי טכנולוגי לא אנושי, שלא שוכח ולא מתבלבל. למה לטרוח לעצום עיניים ולדמיין, או לנסות לזכור דברים בעל פה, כשכל המידע זמין עבורנו בכמה הקשות מקלדת?

במשך השנים לימדה אותנו האבולוציה להישען על הטכנולוגיה כחלק ממנגנון ביולוגי של שימור אנרגיה. העלאת הנפש מציגה את השלב הבא – האפשרות לנהל שיחה, להתייעץ, לשמוע קול, ולהתנחם באמצעים טכנולוגיים עם זיכרונות של אנשים שאינם בין החיים. יותר לא נצטרך להתאמץ לזכור אותם, כי הטכנולוגיה תשמור לנו עותק בצד.

* הכותבת היא מנהלת פיתוח קורסים טכנולוגיים בחברת ההשכלה האירופית Global University Systems, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בקרימינולוגיה מחקרית. כיום היא דוקטורנטית בתוכנית מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן.