קול מהעבר: לזכור ביחד

ד"ר יעל עבאדי-רייס

המגפות של הדמיון

רמי שלהבת

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

חבל על הזמן

רמי שלהבת, דוד מדר

שיר היסודות

ד"ר אבי סאייג

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

למה לי פטנטים עכשיו?

ענת לונדון-דרורי

מדעי הסריגה למתקדמים

ד"ר נעמה חריט-יערי

מפרי ועד פיריט

שלומית עוזיאל

קול מהעבר: תיאוריית הסבתא

ד"ר יעל עבאדי-רייס

הרקע ל"משפט הקופים"

מאת: רמי שלהבת

גלי כבידה

מעיין בלוויס
מתוך תחרות S-Factor 2017

הזואולוג העברי הראשון

סיפרה: ורד שפירא
כתב: גרא קולטמן

קוואנטום פאנק

להקת קוואנטום פאנק
מתוך תחרות S-Factor 2017

ריקוד הגליקוליזה

צרי בריקנר
מתוך תחרות S-Factor 2019

חלקיקים אלמנטריים

סיפר: פרופ' חיים הררי
כתב: גרא קולטמן

להיות מחוסן, להיות ממוגן

שלישיית הטרובדורים: איילת דקל, נורית קרני וינאי גונצ'רובסקי
מתוך תחרות S-Factor 2019

מזמור למזקקה

פרופ' אהוד שפירא
מתוך תחרות S-Factor 2017

מצב הצבירה הרביעי: פיזיקת הפלזמה לילדי גן

סיפרו: יפה אליעזר ופרופ׳ שלום אליעזר | כתב: גרא קולטמן

טבלת החיים

גיא ויינגרטן
מתוך תחרות S-Factor 2019

שנסון לחלבון

דניאל זיידמן
מתוך תחרות S-Factor 2019

נתרן וכלור

רוני גלפנד ואדם רופאים
מתוך תחרות S-Factor 2019

המראה משקרת

רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל שרים, יותם אברמסון ורועי בנין
מתוך תחרות S-Factor 2019

התהוות הכל

רועי בנין, עמית אינזלברג, רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל
מתוך תחרות S-Factor 2019

אבק כוכבים

לירי דולנסקי
שיר מתוך תחרות S-Factor 2019

מימן

אריאל רודיק
על בסיס "ראפ למימן" מתוך תחרות הכשרונות המדעית S-Factor 2019

על סדר מתוך כאוס

פאנל: פרופ׳ דוד הראל ופרופ׳ תמר אל-אור

מחול מודרני

רקדנית: ענבר קרן

תרגילי החשבון של הדבורים

סינא כבהא, תוכנית אלפא

אקריות: הרבה מעבר לאלרגיה

עומר גיז, תכנית אלפא

האמת שבזיוף

אהוד מימון

מסע הנביא מוחמד
מסע הנביא מוחמד, 1425 | מאוסף מוזיאון מטרופוליטן

בחקר ההיסטוריה, כמו במדעים המדויקים, חשוב לגשת למקורות במידה בריאה של ספקנות. אבל לפעמים גם שקרים וכזבים יכולים ללמד אותנו רבות על העבר

הכלי העיקרי שיש להיסטוריונים ללימוד העבר הוא המקורות הכתובים. למעשה, ההגדרה הרשמית של תחילת ההיסטוריה היא הזמן שבו הומצא הכתב. התקופות שקדמו להמצאת הכתב הן הפרה-היסטוריה. אבל האם אנחנו יכולים לסמוך על המקורות הכתובים שבידינו?

ההיסטוריון הבריטי המפורסם א"ה קאר מביא בספרו "מהי ההיסטוריה" אנקדוטה משעשעת בעניין הזה. הוא מספר על גנרל צרפתי בזמן מלחמת העולם הראשונה שהוציא פקודה לכוחות שבפיקודו לצאת למחרת להתקפה מנקודת מוצא כלשהי. כשהשליש שלו העיר לגנרל שהגרמנים כבשו את המקום יום קודם, הישיר אליו הגנרל מבט ואמר, "זה בשביל ההיסטוריה!"

ואכן, האמינות של מקורות כתובים רבים נתונה פעמים רבות בספק, ולא רק בגלל זיופים מובהקים כאלה. לא פעם מאורעות מועלים על הכתב זמן מה אחרי שהתרחשו, ולעיתים עשרות ואפילו מאות שנים אחר כך, והזיכרון של מוסרי הסיפורים לא תמיד אמין. פעמים רבות הוא גם מושפע, במודע או שלא במודע, מהאינטרסים שלהם. לכן המטרה של ההיסטוריון היא לנסות לזהות מה הם המקורות האמינים ובמה אי אפשר לתת אמון.

יש כמה דרכים לבדוק את האמינות של טקסט. ראשית אפשר לבחון את המקורות עצמם ולחפש בהם אי-התאמות – למשל אזכור בתעודה מסחרית של מטבעות שלא היו בשימוש בזמן ובמקום שאליהם מתייחס המקור, או אזכור של אדם שאנחנו יודעים ממקורות אחרים שלא היה נוכח באירועים, וכן הלאה. דרך אחרת היא הצלבה של מקורות – בדיקת מקורות אחדים שמתארים את אותו אירוע כדי לראות איזה מידע משותף לכולם (או לרבים מהם), ועל כן סביר להניח שהוא אמין יותר. שיתוף פעולה עם ארכיאולוגים מאפשר לאשש את העדות הכתובה על סמך ממצאים בשטח, וכיום נשענים יותר ויותר על מדעי הטבע לצורך זה. למשל, ניתוח כימי של האבן שעליה חקוקה "כתובת יהואש", שעלתה לכותרות בשנת 2001, ובמיוחד בדיקת הפטינה (השכבה החיצונית ה"חלודה") שעל האבן סייע לשלול את אמינותה.

מוחמד עולה לשמיים על אל-בוראק
מוחמד עולה לשמיים על אל-בוראק. אמצע המאה ה-16 | מאוסף מוזיאון מטרופוליטן

אבל גם כשאפשר לומר בביטחון יחסי שמקור או פרט מסוים הוא מזויף או לא אמין, עדיין אפשר ללמוד ממנו היסטוריה. גם אם הפרטים המזויפים לא מלמדים אותנו על התקופה שהם מתיימרים לתאר, אפשר ללמוד מהם על התקופות שבהן הטקסט נכתב, על האינטרסים והמטרות של הכותבים, על מאורעות ואמונות של תקופתם. דוגמאות רבות לכך אפשר למצוא בחקר אירועים מימי ראשית האסלאם, תקופה שהמקורות הראשונים שיש לנו אודותיה הועלו על הכתב רק כ-150 שנה לאחר שהם התרחשו. הצורך לגשת אליהם מתוך ספקנות גובר לאור העובדה שרבים מהמאורעות האלה מתוארים רק במקורות אסלאמיים, שכן אין מקורות אחרים שעוסקים במקומות ובזמנים ההם.

על פי המסורת מוסלמית, בשנת 610 לספירה זכה מֻחַמַד אבן עבדאללה, סוחר מהעיר מכה במערב חצי האי ערב, להתגלות אלוהית. הוא התחיל להטיף את הבשורה שקיבל וקיבץ סביבו מאמינים. בשנת 622 נאלצו מֻחַמַד ומאמיניו להגר ליַתְ'רִב הסמוכה, שבהמשך תכונה "מַדינַת אל-נַבִּי", כלומר עירו של הנביא, או בשמה המוכר לנו עד היום – מדינה.

לאחר מכן באה תקופה של מתח וקרבות בין אנשי מכה לבין המוסלמים במדינה, עד שבשנת 630 כבשו המוסלמים את מכה. כעבור שנתיים מת מֻחַמַד, ובמקומו עלה לשלטון ראשון הח'ליפים עלה לשלטון. "ח'ליף", מילה שפירושה "מחליף", היה התואר של המנהיג של האומה המוסלמית החדשה. בשלושים השנים שאחרי מות הנביא שלטו ארבעה ח'ליפים שמכונים "רַאשִדוּן" – ישרי הדרך. המאורעות שבהם אדון מתייחסים אליהם.

בַּיְעַת אל-רִצְ֗וָאן – להציל את עֻתְ'מאן

עֻתְ'מאן בן עַפאן היה הח'ליף השלישי ואחד האנשים החשובים ביותר באסלאם המוקדם. עֻתְ'מאן, שהיה נצר לבית אב חשוב במכה, היה אחד המתאסלמים הראשונים והפך ברבות השנים לחבר קרוב של הנביא מֻחַמַד ולאחד מאנשי אמונו. באחת מן ההתנגשויות של המוסלמים ואנשי מכה עֻתְ'מאן נפל בשבי. בשנת 628 כינס הנביא את המוסלמים, שנשבעו לו בזה אחר זה שיקדישו את עצמם להצלתו של עֻתְ'מאן, במה שכונה מאוחר יותר "בַּיְעַת אל-רִצְ֗וָאן" – שבועת ההסכמה.

לא כל המקורות שמספרים על השבועה מהימנים, ורבים מהם ציוריים מאוד – כל המוסלמים התכנסו מתחת לעץ אחד, ובזה אחר העניקו לנביא "בַּיְעָה", שבועה. הבַּיְעָה היא לא רק שבועה מילולית, אלא גם מחווה שבה הנשבע מחליק את כף ידו על זו של האיש שהוא נשבע לו. כולם נשבעו, כאמור, חוץ מאדם אחד, גַ'ד אבן קַיְס, שהתחבא מאחורי הנאקה שלו. יש מקורות שמדברים על 700 איש שנכחו באירוע זה, אחרים מגיעים עד 1,400. וכולם תחת עץ אחד.

הנביא מוחמד מטיף
הנביא מוחמד מטיף, שלהי המאה ה-16 | מאוסף מוזיאון מטרופוליטן

המספרים האלה מעוררים מיד חשד. שבע ועשר הם מספרים טיפולוגיים (נוסחאיים) – מספרים שיש להם משמעות מיוחדת – ולכן היסטוריונים חושדים מיד במספרים שמתחלקים בהם. יתר על כן, כל ההמון הזה היה אמור להתכנס תחת עץ אחד, ואם הם לא נרמסו למוות בצפיפות הוא היה חייב להיות מרשים מאוד, אך איש אינו יודע איפה הוא. באחד המקורות מסופר על אדם שביקש מאחד הנוכחים להראות לו איפה העץ, ואותו עד אמר שהעץ נכרת ונבנה ממנו מסגד.

אם כן, סביר מאוד להניח שמדובר בזיוף. מה בכל זאת אפשר ללמוד מהסיפור הזה? אפשר ללמוד על החשיבות הרבה של השבועה ההיא. היסטוריונים של האסלאם הקדום סבורים שמאורע דומה כלשהו אכן התקיים, אך פרטיו היו אחרים מכפי שמסופר. ראשית יש מספיק מקורות שאפשר להצליב אשר מתארים שבועה כלשהי בתאריך הזה, והמאורע הולם את מה שידוע לנו על יחסיו של האסלאם הקדום עם הכוחות האחרים בסביבתו.

גם עצם הגוזמה מעניקה אמינות למאורע ומבססת את חשיבותו. 150 השנים שחלפו בין המאורעות האמיתיים ועד שהועלו על הכתב הן די והותר זמן כדי שאנשים יוכלו לטעון שאבותיהם נכחו בהם. אב קדום שנכח ב"בַּיְעַת אל-רִצְ֗וָאן" מעניק למשפחתו ייחוס רם, שכן פירוש הדבר שמשפחתו התאסלמה מוקדם, ושהאב היה מוכן להקדיש את עצמו לחלוטין לנביא ולאחיו המוסלמים. וכך מספרי הנוכחים בשבועה תפחו עם הזמן, עדות לחשיבות הרבה שייחסו לה בני הדורות הבאים.

אנחנו לומדים גם שאחד ממוסרי המידע, החלוף השנים, נטר כנראה טינה לג'ד אבן קיס או למשפחתו. התיאור של ג'ד הפחדן שמתחבא ומסרב להישבע הוא מרכיב ספרותי מצוין, ניגוד יפה לשאר המאמינים המסורים, אבל העובדה שנוקבים בשם מסוים רומזת שיכול להיות שיש כאן חיסול חשבונות כלשהו.

המחקר ההיסטורי, אם כן, אינו יכול לבדוק בוודאות מלאה את העובדות מהעבר הרחוק. עם זאת, דווקא מעשי הזיוף כאן מלמדים הרבה על החברה המוסלמית במאות השנים הראשונות אחרי מות הנביא ועל חשיבות האירוע – יהיו פרטיו האמיתיים אשר יהיו, וגם זה חלק מהחתירה אל האמת.

עֻמַר בן אל-ח'טאב והאבן השחורה

גם עֻמַר אבן אל-ח'טאב נמנה על ה"צַחָאבָּה" – הכינוי שניתן לבני לווייתו של הנביא, המתאסלמים הראשונים שהיגרו איתו ממכה לית'רב, וכמוהו גם הוא אחד מה"ראשדון". עֻמַר עלה לשלטון שנתיים אחרי מותו של מֻחַמַד, וקשה להפריז בחשיבותו. תחת שרביטו התגבשה השליטה המוסלמית בחצי האי ערב והחלה ההתפשטות המהירה של המוסלמים אל מחוץ לחצי האי. מוסדות השלטון שיצר היו הבסיס המנהלי של האימפריה ושרדו בצורות אלה ואחרות מאות שנים אחרי מותו. הוא גם עשה רבות לגיבוש העקרונות והמוסדות של הדת החדשה. עֻמַר כונה "אל-פָארוּק", ועל פי המסורת המוסלמית הוא קיבל את הכינוי מכיוון שהוא "פַרַּקַ בַּיְןַ אל-חַקְּ ואל-בָּאטִל" – הבדיל או הבחין בין האמת והשקר.

מוחמד מקבל את הנבואה
מוחמד מקבל את הנבואה, 1425 | מאוסף מוזיאון מטרופוליטן

לעֻמַר מיוחסת אמירה לגבי האבן השחורה שמשובצת בכַּעַבָּה: "אני יודע שאינך אלא אבן ככל האבנים, ולא הייתי מנשק אותך לולא ראיתי את הנביא עליו השלום עושה זאת".

העולים לרגל למכה בימינו מקיפים ברגל מבנה מרובע מכוסה במעין פרוכת שחורה רקומה בזהב. המבנה הזה הוא הכעבה, במרכז המסגד הגדול של הכעבה במכה. על פי המסורת המוסלמית הוא נבנה בידי אברהם, בהוראת האל. בפינה הדרומית-מזרחית של הכעבה משובצת אבן שחורה שממדיה כיום הם כ-20*16 ס"מ. העולים לרגל משתדלים לגעת באבן ולנשק אותה. זהו אחד החפצים המקודשים ביותר לאסלאם, ואף על פי כן, לעֻמַר, מיוחסת אמירה ששוללת את קדושתה. אמירה זו יכולה ללמד אותנו רבות.

יש לומר מיד שאין שום דרך לוודא שעֻמַר אכן אמר את הדברים. מבעד לעיני ההיסטוריונים סביר לא פחות להניח שהוא לא אמר אותם מעולם. ובכל זאת אנחנו יכולים ללמוד מהם על הלך הרוח הדתי בראשית האסלאם.

לצד ידיעות אחרות, האמירה הזאת משקפת דמות של דת שמקדשת מונותאיזם טהור. אחד החטאים החמורים ביותר באסלאם היה השִׁרְךְּ – האמונה שיש אלים נוספים, או ישויות נוספות בעלות טבע אלוהי. בתקופת ראשית האסלאם החיצים הופנו במיוחד כלפי המנהגים הדתיים שרווחו בחצי האי ערב בתקופה שנקראת באסלאם הגָ'אהִלִיָה (הבערות), כלומר לפני ההתגלות לנביא. המנהגים האלה כללו בין השאר פולחן של עצים מקודשים ואבנים קדושות.

האסלאם דיכא את האמונות והמנהגים האלה, אך במקומות שבהם הם היו מושרשים עמוק מדי, הם עברו תהליך של "אסלום", והוענקה להם משמעות חדשה. כאלה הם רוב המנהגים הקשורים לעלייה לרגל למכה, שהייתה מרכז דתי חשוב מאוד לפני עליית האסלאם. האמירה הזאת, המיוחסת לעֻמַר, מלמדת אותנו שהנשיקה לאבן השחורה הייתה אחד המנהגים האלה שהאסלאם לא הצליח לעקור מן השורש. היא שוללת את הטבע המיוחד שיוחס כנראה לאבן לפני עליית האסלאם, וקושרת את המנהג של הנשיקה לאבן למעשיו של הנביא. אחרי הכול, מעצם היותו נביא מֻחַמַד זכה להנחיה אלוהית ולכן מעשיו נכונים בהכרח וראויים לחיקוי.

יש עוד דברים שאנחנו יכולים ללמוד מהאמירה הזאת, שצצה במקורות שוב ושוב לאורך ההיסטוריה בעולם המוסלמי ומקבלת חשיבות יתרה בחלקם. עבור ההיסטוריון זהו סימן לכך שכדאי לבדוק את המגמות הדתיות והחברתיות של הזמנים והמקומות האלה. יש סבירות גדולה שנגלה בהם צמיחה של מנהגים פסולים בעיני האסלאם, ועל כן חכמי דת ואנשי מוסר חשו צורך להדגיש את חשיבות האמונה הטהורה באל האחד.

הנעל של עַמְר אבן אל-עאץ

לאחר מותו של עֻמַר בן אל-ח'טאב עלה בשנת 644 לשלטון עֻתְ'מאן בן עַפאן, שאותו כבר הזכרתי. עֻתְ'מאן המשיך במגמות בינוי המדינה של עֻמַר, ושם דגש על ריכוז הכוח בידי הח'ליף והמינהל המרכזי. המגמה הזו הובילה אותו להתנגשות עם אחד המצביאים החשובים ביותר של תקופת הכיבושים, עַמְר בן אל-עאץ, והולידה סיפור משעשע.

עַמְר אבן אל-עאץ היה בן לבית אב עשיר במכה והתאסלם כנראה מעט לפני כיבוש העיר בשנת 630. הוא פיקד על כוחות שפשטו מחצי האי ערב צפונה ומערבה, לכיוון עזה, והביס כוחות ביזנטיים. עַמְר מילא תפקיד חשוב בכיבוש ארץ ישראל וסוריה, הוביל את כוחותיו לכיבוש מצרים ואפילו הנהיג פשיטות ללוב וטוניסיה של היום, עד שהתבסס בתפקיד מושל מצרים.

בחלק מהמקורות אנחנו מוצאים סיפור משעשע על ההתנגשות בינו ובין עֻתְ'מאן. על פי המסופר, עֻתְ'מאן שלח שליח אל עַמְר ודרש שימסור לח'ליף מחצית מכל השלל והרכוש שצבר בזמן הכיבושים. עַמְר נעתר בחריקת שיניים, וכאשר השליח יצא לחזור למכה הוא חלץ אחת מנעליו, זרק אותה על השליח ואמר "שכחת את זה". מיעוט המקורות שבהם הסיפור נמצא ואופיו ה"פיקנטי"  גורמים לנו מיד לחשוד שהוא כנראה בדיה, אבל הוא מעיד יפה לא רק על האישים ועל יחסי הכוח ביניהם, אלא גם על המגמה הכללית של עֻתְ'מאן בניהול המדינה.

חזיון התעתועים של טיסת מוחמד על אל-בוראק
חזיון התעתועים של טיסת מוחמד על אל-בוראק, 1530~ | מאוסף מוזיאון מטרופוליטן

הדרישה של עֻתְ'מאן מעַמְר משקפת בבירור את מאמציו לחזק את השלטון המרכזי על חשבון כוחם של המושלים והמצביאים. העובדה שאדם רב-עוצמה כעַמְר, ששלט בהמוני לוחמים נאמנים, מתואר כמי שנכנע ונתן את הרכוש מעידה שהסמכות של השלטון המרכזי הייתה חזקה מספיק בעיניו כדי שלא יקרא עליה תיגר. יתר על כן, סיום הסיפור מעיד על תחושת ההשפלה שייצגה בוודאי גם את התחושה של מושלים ומצביאים אחרים.

מקורות אמינים יותר מאששים את המגמות והתחושות האלה. בראשית עֻתְ'מאן הפקיע מידי עַמְר את ניהול הכספים של המחוז והעביר אותו לידי ממונה מטעמו, ובהמשך הדיח את עַמְר מתפקיד המושל. לא מדובר בסכסוך אישי, אלא בחלק ממדיניות רשמית ועקבית של עֻתְ'מאן לרכז את הכוח בידי השלטון המרכזי, למנות אישים מטעמו לתפקידי מפתח, ולקצץ את כנפי המצביאים והמושלים.

למדיניות הזו, שהייתה כרוכה בהשפלה ובפגיעה באישים רבי-עוצמה, היה תפקיד חשוב מאוחר יותר במאורעות שהובילו למחאה נגד עֻתְ'מאן ולרציחתו. כל אלה משתקפים ברוח המעשייה האחת הזו על עמר בן אל-עאץ.

מקורות מזויפים יכולים למרר את חיי ההיסטוריונים במסעם לחקר האמת. הניסיון לברר את העובדות ההיסטוריות קשה דיו גם ללא הרעש שהם יוצרים. אבל מרגע שזיהינו אותם, אפשר להשתמש גם בהם כדי ללמוד היסטוריה, לפחות על המחברים שלהם, אם לא על הנושאים שהם מתיימרים לייצג.

הכותב למד ולימד היסטוריה של האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית.