הפוליטיקה של הקורונה

גיא בלזם, נופר לופו וד"ר ארז גרטי

העתיד של המוות

נופר לופו

המשכילים של התנ"ך

ד"ר יונת אשחר

ציור בכל צבעי הקשת

אורי טייכמן

האור בקצה המערה

ניצן המרמן

קול מהעבר: מי יבנה בית… מבוץ?

ד"ר יעל עבאדי-רייס

והרי הזוכים…

מערכת גחלילית

ידידים לעת מדע

חמוטל ילין

הלב השבור

אביבית דולב

קול מהעבר: לזכור ביחד

ד"ר יעל עבאדי-רייס

המגפות של הדמיון

רמי שלהבת

האגדה של טסלה

מיכאל גרוסברג

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

חבל על הזמן

רמי שלהבת, דוד מדר

האמת שבזיוף

אהוד מימון

שיר היסודות

ד"ר אבי סאייג

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

קול מהעבר: משחקי לוח עתיקים

ד"ר יעל עבאדי-רייס

למה לי פטנטים עכשיו?

ענת לונדון-דרורי

מדעי הסריגה למתקדמים

ד"ר נעמה חריט-יערי

מפרי ועד פיריט

שלומית עוזיאל

קול מהעבר: תיאוריית הסבתא

ד"ר יעל עבאדי-רייס

הרקע ל"משפט הקופים"

מאת: רמי שלהבת

גלי כבידה

מעיין בלוויס
מתוך תחרות S-Factor 2017

הזואולוג העברי הראשון

סיפרה: ורד שפירא
כתב: גרא קולטמן

קוואנטום פאנק

להקת קוואנטום פאנק
מתוך תחרות S-Factor 2017

ריקוד הגליקוליזה

צרי בריקנר
מתוך תחרות S-Factor 2019

חלקיקים אלמנטריים

סיפר: פרופ' חיים הררי
כתב: גרא קולטמן

להיות מחוסן, להיות ממוגן

שלישיית הטרובדורים: איילת דקל, נורית קרני וינאי גונצ'רובסקי
מתוך תחרות S-Factor 2019

מזמור למזקקה

פרופ' אהוד שפירא
מתוך תחרות S-Factor 2017

מצב הצבירה הרביעי: פיזיקת הפלזמה לילדי גן

סיפרו: יפה אליעזר ופרופ׳ שלום אליעזר | כתב: גרא קולטמן

טבלת החיים

גיא ויינגרטן
מתוך תחרות S-Factor 2019

שנסון לחלבון

דניאל זיידמן
מתוך תחרות S-Factor 2019

נתרן וכלור

רוני גלפנד ואדם רופאים
מתוך תחרות S-Factor 2019

המראה משקרת

רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל שרים, יותם אברמסון ורועי בנין
מתוך תחרות S-Factor 2019

התהוות הכל

רועי בנין, עמית אינזלברג, רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל
מתוך תחרות S-Factor 2019

אבק כוכבים

לירי דולנסקי
שיר מתוך תחרות S-Factor 2019

מימן

אריאל רודיק
על בסיס "ראפ למימן" מתוך תחרות הכשרונות המדעית S-Factor 2019

על סדר מתוך כאוס

פאנל: פרופ׳ דוד הראל ופרופ׳ תמר אל-אור

מחול מודרני

רקדנית: ענבר קרן

תרגילי החשבון של הדבורים

סינא כבהא, תוכנית אלפא

אקריות: הרבה מעבר לאלרגיה

עומר גיז, תכנית אלפא

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

ממותה. איור: Science Photo Library

ההכחדה הגדולה השישית, שנמצאת בעיצומה, מעוררת שאלות כבדות משקל על עצם ההגדרה של הכחדה – ועל מקומנו בטבע

כדור הארץ הוא בית למינים רבים של בעלי חיים וצמחים, אבל לאחרונה נדמה שהבית הזה הולך ומתרוקן. כל יום נכחדים עוד ועוד מינים, ובקצב מפחיד. חלק מההערכות מדברות על שלושה מינים שנכחדים בכל שעה, אחרות מציעות מספרים דרמטיים פחות. אך לכולן אותה משמעות בטווח הרחוק – אנחנו מצויים בעיצומה של ההכחדה הגדולה השישית בתולדות כדור הארץ.

הכחדות גדולות הן אירועים שבהם המגוון הביולוגי מצטמצם במהירות ובאופן משמעותי. חמש ההכחדות הקודמות אירעו לפני שאנחנו הגענו לסביבה. האחרונה – ואולי הידועה מכולן – מקורה בפגיעת האסטרואיד שהכחידה את הדינוזאורים.

ההכחדה השישית, לעומת זאת, נובעת מאיתנו. היא מתרחשת בשל צירוף של כמה וכמה סיבות: השתלטות האדם על סביבות מחיה של מינים אחרים; שינויי האקלים שגרמו לתמורות מהירות בסביבות מחיה רבות שהמינים החיים בהן מתקשים להסתגל אליהן, ולאסונות שגבו מחיר כבד מיצורי הבר; וציד נרחב לצורכי מאכל, רווח כספי או הרחקת מינים שנחשבים מזיקים או מאיימים. תהיה הסיבה הספציפית אשר תהיה – המין האנושי כיום נהיה דומיננטי עד כדי כך שכאשר מין כלשהו נכחד, סביר להניח שיש לנו לפחות חלק באשמה.

קולות מהעבר

לא תמיד היה ברור שמינים יכולים בכלל להיכחד. ההכרה בכך שמינים עלולים להיעלם מהעולם התפתחה רק במאה ה-18, ומי שנחשב בעיני רבים לאבי התובנה הזאת הוא הזואולוג הצרפתי ז'ורז' קיווייה (Cuvier). בשנת 1796 הוא פרסם מאמר שבו הראה שהמסטודון – יונק ממשפחת הממותות – היה מין נפרד מהפילים. מכאן נבע שמדובר במין שחי בעבר ונכחד.

אמבלודון פריקי - יונק שקדם לפיל
אמבלודון: היה לצד המסטודון אחד השלבים בדרך לפיל | איור: Science Photo Library

כיום איש לא ירים גבה לגבי קביעה כזאת, אבל בזמנו רווחה התפיסה שמאובנים הם שרידים של מינים קיימים שחיים כעת במקומות אחרים בכדור הארץ, או של בעלי חיים שחיו לפני תקופת המבול התנ"כי. הרעיון של טבע גמיש, שבו מינים מסוימים נכחדים ואחרים מתפתחים, נראה חסר פשר. רבים גרסו שהטבע יציב ולא משתנה. לכך הצטרפה התפיסה היהודית-נוצרית הרואה בכל המינים ברואי האל, ולכן הרעיון שהם ייכחדו – מעין היפוך של התוכנית האלוהית – נחשב אבסורדי. ואכן, להכרה הזאת נדרש זמן להתקבל. הדודו, למשל, נכחד במאה ה-17, אך רק במאה ה-19 חלחלה ההכרה שזה מה שקרה.

הצלה שנויה במחלוקת

כיום נראה שמעטים יפקפקו בקיומה של הכחדה, או בכך שיש לנסות ולמנוע אותה. ובכל זאת מתברר שאין הסכמה אפילו בשאלות פשוטות לכאורה, כמו מהי הכחדה ומה עלינו לעשות בעניינה?

רוב האנשים מסכימים שעלינו לנסות להציל מינים שקרובים לסכנת הכחדה. אך יהיו מי שיענו, "לאו דווקא". אחד מהם הוא היזם, האקטיביסט והסופר סטיוארט בראנד, ממייסדי הארגון "Revive and Restore" (החייאה ושיקום), שפועל לפתח כלים חדשים לשימור המגוון הביולוגי, בעזרת טכנולוגיות מתחום הגנטיקה. במאמר שפרסם בשנת 2015 הוא הציע מיקוד אחר להבנתנו את תופעת ההכחדה.

לדברי בראנד, אנו כלל איננו נמצאים בעיצומה של הכחדה גדולה נוספת, אם כי לא מן הנמנע שהיא תגיע תוך כמה עשורים.. נכון לעכשיו, לגרסתו, הנתונים אינם תומכים בכך ומציגים טווח רחב של תחזיות. אז מדוע הנושא עושה כותרות? כי הציבור נחשף לסוגייה בעיקר כשמין אהוב כלשהו ניצב בפני סכנת היעלמות מוחלטת, וכך נוצר מצג של ייאוש.

אך לדבריו, זו אינה הבעיה האמיתית הניצבת בפני המאמצים לשמר את הטבע, והמיקוד בה מוטעה. לדעתו איננו צריכים להיאבק למען הישרדותו של מין זה או אחר, אלא למען הישרדותם של "תפקודים" שממלאים מינים שונים בסביבות המחייה שלהם. זה אולי נשמע כמו ניסוח אחר של אותו רעיון, אבל מדובר בהבדל מהותי.

האופן שבו אנחנו חושבים על הכחדה, טוען בראנד, מושפע ממחקרים שנעשו באיים מבודדים ועיצבו במידה רבה את ידיעותינו על אקולוגיה – למשל מסעו של צ'רלס דרווין לאיי גלפגוס. הוא מודה שבאיים אכן קיימת סכנת הכחדה קשה, אבל לדבריו הם היוצא מן הכלל.

איים מכסים רק כשלושה אחוזים משטח כדור הארץ, והבעיות בהם אינן רלוונטיות ל-97 האחוזים הנותרים, המכוסים בימים ויבשות. שם עומדות למינים אפשרויות נרחבות יותר להגיב לסכנה, כגון נדידה, הסתגלות לסביבה החדשה והיברידיזציה – כלומר הכלאה עם תת-מינים קרובים. המינים אולי ישתנו, אבל מה בכך? אם מיליארדי שנות אבולוציה לימדו אותנו משהו, הרי זה שהטבע צועד בהתמדה לעבר הרחבת המגוון הביולוגי. זה גם מה שיקרה עכשיו, טוען בראנד.

הסכנה האמיתית, לדבריו, טמונה באפשרות אחרת שעלולה להתרחש – מצב שבו אוכלוסיות לא נכחדות, אלא מתדרדרות עד כדי כך שהן אינן מסוגלות לבצע את התפקיד הסביבתי השמור להן בסביבת המחיה שלהן. במצב כזה כל הסביבה נפגעת, וזה מה שצריך להיות חשוב לנו למנוע. המשמעות היא שהכחדתו של מין שאינו ממלא תפקיד חשוב בסביבתו, או שמינים אחרים יכולים למלא את מקומו – אינה צריכה להטריד אותנו במיוחד.

ג'ורג' הבודד
ג'ורג' הבודד | צילום: שאטרסטוק

חישבו על ג'ורג' הבודד, מבקש בראנד, ומתייחס בכך לצב הגלפגוס הענק שמת בשנת 2012. בהיותו האחרון מבני מינו, הידיעות על מותו הגיעו לכותרות בכל רחבי העולם. אקולוגים, לעומת זאת, לא התרגשו. ג'ורג' אולי היה האחרון מסוגו, אבל הם ידעו שיש עוד עשרה תתי-מינים קרובים שממלאים את אותו תפקיד סביבתי, ומצבם דווקא משתפר. כך שמבחינתם ומבחינת סביבת המחייה לא התרחשה שום דרמה.

במילים אחרות, היכחדות של מין מסוים אינה ההיכחדות "הנכונה" שצריכה להטריד אותנו. העיקר הוא ההיעלמות של תפקוד מהותי בסביבת מחייה, כגון קיומם של טורפים, אוכלי פגרים וכדומה. הטבע דינמי וחזק, והוא משתנה בהתמדה. אין חשיבות לפרט זה או אחר בתוכו, אלא רק לעצם יכולתו להמשיך להתפתח. לכן, מבחינת בראנד, כשאנחנו מדברים על הכחדה אנחנו מדברים על הדבר הלא נכון.

חמישה גוונים של נכחד

אם על חשיבות ההכחדה יש מחלוקת, אולי לפחות על ההגדרה מה "נכחד" אפשר להסכים?

כולם יודו בוודאי שמין כלשהו שכל פרטיו מתים הוא בהכרח מין נכחד. זה קל. אבל מה קורה למין שעדיין לא נכחד בפועל, אבל למעשה כל סיכוייו אזלו – למשל כשנותר בחיים רק פרט אחד ממנו? ואם הפרט הזה הזדווג בהצלחה – בתיווכם של מדענים – עם פרט ממין קרוב אחר והעמיד צאצאים? האם עכשיו הוא ניצל מהכחדה, או שמא הצאצאים שייכים למין חדש ושונה?

גם מדענים ואנשי שימור נוטים להתעלם משאלות כאלה כשהם מדברים על הכחדה. הגנטיקאי בן נובק (Novak), שממלא את תפקיד המדען הראשי בארגונו של בראנד,חושב שהן חשובות. במאמר שפרסם בשנת 2018 טען נובק כי כדי להבין מהי הכחדה עלינו לענות גם על השאלה "מהו מין?", שכן שתי השאלות קשורות זו לזו.

דמיינו למשל מצב שבו מין א' מתפתח, בתהליך אבולוציוני וללא הפרעה או התערבות אנושית, למין ב'. האם עלינו לקבוע כי מין א' נכחד ומין ב' הוא יצור חדש? או חישבו על רבייה בין מינית: נניח שמין ג' הזדווג עם מין ד', ובעקבות זאת הוא  נכחד מבחינה פנוטיפית – כלומר מבחינת תכונותיו החיצוניות, אף על פי שחלק מהפרטים של מין ד' עודם נושאים את הגנוטיפ שלו – את תכונותיו הגנטיות. האם משמעות הדבר היא שמין ג' אכן נכחד? והאם אותם פרטים של מין ד' הנושאים את הגֵנים של מין ג' הם מין חדש, אף על פי שהם נראים ומתנהגים בדיוק כמו כל שאר הפרטים ממין ד'?

נובק אינו מספק תשובות לשאלות הללו. הוא שואל אותן כדי לטעון שחוקרים השייכים למה שהוא מכנה "פרדיגמת השימור" מתעלמים מהן. לדבריו, אף על פי שבפועל הכחדה היא סוגיה מורכבת, מאמצי השימור מתרכזים בדיכוטומיה בין "מין חי" ל"מין נכחד".

דודו
הדודו. נכחד גלובלית | איור: Science Photo Library

בדיוק על ההפרדה הזאת נובק מערער. הוא מציע במקום זאת לדרג את המינים על פי כמה רמות של הכחדה. הראשונה והקלה יחסית היא הכחדה מקומית, כלומר  מין שנכחד במקום מסוים בלבד, אך ממשיך לשגשג במקום אחר. למשל אריות נכחדו בישראל לפני זמן רב, אך עדיין חיים באפריקה. מצבו של מין שנכחד בטבע כבר חמור יותר, שכן הפרטים היחידים שלו חיים בשבי – למשל בגני חיות. זה למשל מצבו של ראם סהרה, שגרעין רבייה שלו נמצא בחי-בר ביטבתה.

קטגוריה אחרת היא מין שנכחד בפועל – אף שחלק מפרטיו עדיין חיים, הם אינם מתרבים, ואין למדענים "משאבי רבייה" זמינים, כגון תאי זרע או ביציות – שיאפשרו להם לסייע למין לשרוד. לעומת זאת, מין אדיש אבולוציונית אומנם אינו מתרבה מעצמו, אך קיימים משאבי רבייה שיוכלו לסייע לו להשתקם. ולבסוף, מין נכחד גלובלית אם אחרון פרטיו מת, ולא נותרו לו שום משאבי רבייה זמינים.

הכחדה כשאלה טכנולוגית

בהגדרות הללו גלומה טענה משמעותית – ההגדרה של "הכחדה" תלויה גם במצבו של המדע. בשעה שבעבר לא היו בידי מדענים האמצעים לסייע למינים שכל פרטיהם מתו להתרבות מחדש, הרי שכיום אנו יכולים לעשות את זה לפחות להלכה, באמצעות שיטות כמו שיבוט או עריכה גנטית. המשמעות היא שאפשר להחשיב את הממותה הצמרירית, למשל, כמין אדיש אבולוציונית בלבד, שכן ייתכן שקיימת האפשרות להשיב אותה לחיים. כלומר הממותה מתה, אבל לאו דווקא נכחדה. וגם תופעת ההכחדה משתנה לנגד עינינו.

תגידו אולי שהטכנולוגיה הרי לא שינתה את התופעה עצמה, אלא רק את יכולתנו להתמודד איתה. קודם חשבנו שהממותה הצמרירית נכחדה, ועכשיו אנחנו מבינים שאולי זה פחות סופי ממה שנדמה לנו, אלא אם כן נשמיד גם את כל שרידיה. חוץ מזה דבר לא השתנה. אבל אם כך, אנחנו חוזרים לשאלות הפילוסופיות שעלו קודם. האם היא באמת תהיה ממותה? ואולי אנחנו עומדים ליצור מין חדש?

הכבשה דולי
דולי, הכבשה המשובטת הראשונה. טכנולוגיה משנת תפיסה | צילום: שאטרסטוק

התשובה היא שההגדרות שלנו לתופעות כמו "הכחדה" ו"מין" אינן שלמות. הן גמישות, נתונות לשינויים, וקשורות זו בזו. בעבר נדרש שינוי תפיסה דרסטי כדי להיפרד מהאמונה שהטבע הוא בלתי משתנה ומינים לא יכולים להיכחד. כעת תפיסה אחרת של הטבע – שמקבלת את הטכנולוגיה האנושית כחלק בלתי נפרד ממנו – יכולה לשנות שוב את ההגדרה של ההכחדה.

נראה שזאת בדיוק התפיסה שעומדת מאחורי מדרג ההכחדה של נובק, ואכן יותר ויותר מדענים עוברים לדבר במונחים כאלה. הטבע פיתח יכולות מורכבות להפליא, ואנו יכולים כיום לחקות אותן, לשכללן ולרתום אותן לצרכינו ולצרכי הטבע עצמו. לפי התפיסה הזאת בני אדם אינם יכולים להתערב בטבע, כי הם כבר חלק ממנו, וכל דבר שיעשו נחשב פעולה טבעית.

בטבע כזה, כאמור, גם ההכחדה משתנה. ההבנה שלו נוגעת בשורה של שאלות אחרות – איך אנו בוחרים להתייחס למינים האחרים שחולקים איתנו את העולם, כיצד אנו מבינים את העולם עצמו, ומה מקומנו בתוכו. ניסיונות לענות על השאלות האלו, ולקבוע מי בכלל רשאי להציע להן תשובה – מתרחשים כל הזמן. ובכתבה הבאה שתקראו על הכחדה, זיכרו שאיננו מבינים בהכרח את המושג. ייתכן שבעוד כמה שנים כבר נחשוב עליה אחרת. אם זה יקרה, יכול להיות שעם השינוי בתפיסה ישתנה גם העולם שלנו.

הכותב הוא סטודנט לתואר שלישי בתוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן.