האור בקצה המערה

ניצן המרמן

קול מהעבר: מי יבנה בית… מבוץ?

ד"ר יעל עבאדי-רייס

והרי הזוכים…

מערכת גחלילית

ידידים לעת מדע

חמוטל ילין

הלב השבור

אביבית דולב

קול מהעבר: לזכור ביחד

ד"ר יעל עבאדי-רייס

המגפות של הדמיון

רמי שלהבת

האגדה של טסלה

מיכאל גרוסברג

המגפה שלא הייתה

ד"ר קרן לנדסמן

חבל על הזמן

רמי שלהבת, דוד מדר

האמת שבזיוף

אהוד מימון

שיר היסודות

ד"ר אבי סאייג

האם הממותה נכחדה?

איתמר אבנרי

קול מהעבר: משחקי לוח עתיקים

ד"ר יעל עבאדי-רייס

למה לי פטנטים עכשיו?

ענת לונדון-דרורי

מדעי הסריגה למתקדמים

ד"ר נעמה חריט-יערי

מפרי ועד פיריט

שלומית עוזיאל

קול מהעבר: תיאוריית הסבתא

ד"ר יעל עבאדי-רייס

הרקע ל"משפט הקופים"

מאת: רמי שלהבת

גלי כבידה

מעיין בלוויס
מתוך תחרות S-Factor 2017

הזואולוג העברי הראשון

סיפרה: ורד שפירא
כתב: גרא קולטמן

קוואנטום פאנק

להקת קוואנטום פאנק
מתוך תחרות S-Factor 2017

ריקוד הגליקוליזה

צרי בריקנר
מתוך תחרות S-Factor 2019

חלקיקים אלמנטריים

סיפר: פרופ' חיים הררי
כתב: גרא קולטמן

להיות מחוסן, להיות ממוגן

שלישיית הטרובדורים: איילת דקל, נורית קרני וינאי גונצ'רובסקי
מתוך תחרות S-Factor 2019

מזמור למזקקה

פרופ' אהוד שפירא
מתוך תחרות S-Factor 2017

מצב הצבירה הרביעי: פיזיקת הפלזמה לילדי גן

סיפרו: יפה אליעזר ופרופ׳ שלום אליעזר | כתב: גרא קולטמן

טבלת החיים

גיא ויינגרטן
מתוך תחרות S-Factor 2019

שנסון לחלבון

דניאל זיידמן
מתוך תחרות S-Factor 2019

נתרן וכלור

רוני גלפנד ואדם רופאים
מתוך תחרות S-Factor 2019

המראה משקרת

רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל שרים, יותם אברמסון ורועי בנין
מתוך תחרות S-Factor 2019

התהוות הכל

רועי בנין, עמית אינזלברג, רום יטיב, שקד לוטן, נמרוד שובל
מתוך תחרות S-Factor 2019

אבק כוכבים

לירי דולנסקי
שיר מתוך תחרות S-Factor 2019

מימן

אריאל רודיק
על בסיס "ראפ למימן" מתוך תחרות הכשרונות המדעית S-Factor 2019

על סדר מתוך כאוס

פאנל: פרופ׳ דוד הראל ופרופ׳ תמר אל-אור

מחול מודרני

רקדנית: ענבר קרן

תרגילי החשבון של הדבורים

סינא כבהא, תוכנית אלפא

אקריות: הרבה מעבר לאלרגיה

עומר גיז, תכנית אלפא

האור בקצה המערה

ניצן המרמן

איש מערות מחזיק לפיד
תמונה: Gorodenkoff, שאטרסטוק

בבואם להסביר את התופעה הפיזיקלית המופלאה של האור, נזקקו הציירים הקדומים לסמלים פשוטים שיוכלו לתאר אותו

האדם הקדמון, בדיוק כמונו, נזקק לסמלים כדי להסביר לעצמו את עולמו. בהיעדר מכשירי מדידה ושיטות מחקר, הוא תפס את האור בשתי דרכים: בחוש הראייה ובתור רעיון.  בימי קדם, מהתקופה הפליאוליתית, דרך תרבויות מסופוטמיה והפרעונים ועד המהפכה הקופרניקאית, הייתה למקורות האור: השמש, הירח והאש, משמעות עצומה. הם אלה שהכתיבו את סדר יומו, אורח חייו ותרבותו של האדם.  היום אנו יודעים שהירח אינו מקור של אור, אבל כך הוא נתפס בימי קדם. אנשי העבר תפסו את גרמי השמיים באופן שונה מאוד מאיתנו.

"יש לי הוכחה לכך שבציור אין אור: אם מכניסים ציור לתוך ארון – רואים שהוא לא מאיר", אמר הצייר פסח סלבוסקי ז"ל במפגש שיח אמנים שנכחתי בו. תוכלו לעשות ניסוי ולקחת ציור או תמונה מודפסת שמצויר בהם אור, להיכנס לארון ולראות אם הם באמת פולטים אור.  האור שאנחנו רואים בציור איננו מאיר באמת, אלא סימן של אור. זהו תיאור של אור באמצעים ציוריים.

חזרה להתחלה: לפני כ-40 אלף שנה, בתקופה הפליאוליתית, האדם הקדמון צייר ציורים על קירות מערות ועל סלעים. זו היתה ראשית השפה הכתובה, ראשית הזיכרון הקולקטיבי המוטבע בחומר. אף שהכתב עצמו התפתח רק בסביבות שנת 4000 לפנה"ס, כבר בשלב המוקדם הזה הופיעו סימנים בעלי אופי דומה במערות שונות באירופה.  האדם ניסה לתאר ולהבין תופעות כמו השמש שמאירה מעליו. הניסיון הזה ביטא את השאיפה לתפוס, להקיף ולהסביר לעצמו את התופעה באמצעות שפה שטרם נולדה.

האמנים שציירו בתוך המערות כמעט לא ראו את הציור בזמן שעשו אותו, שכן הם עבדו בחושך או באור מדורה מרצד. הם גם לא ראו את החיות מולם כשציירו אותם. למעשה, הם רשמו אותם מזיכרונם אחרי שראו את אותה חיה שעות רבות, או אולי ימים, לפני שהחלו לצייר. למרות זאת, הציורים במערת שובה (Chauvet) בצרפת, המצוירים בפחם שחור ובגירוד קיר הגבס הלבן והרך של המערה, מדויקים להפליא.

אין עדיין הסבר מניח את הדעת איך אמן קדום הצליח לצייר אותן באופן ריאליסטי ורגיש כל כך. ראו את הציור מכמיר הלב של רגע קסום שבו עדר שוורים מתקבץ לרחרח בעדינות חיה קטנה ומתוקה בעלת זוג קרניים (קרנף תינוק?) המזדקפת לעומתם בסקרנות דומה.

ציורי קיר במערת שובה
סקרנות הדדית במערת שובה בסביבות 30 אלף לפנה"ס | צילום: חבייר טרואבה, Science Photo Library

ביקור וירטואלי במערת לאסקו בצרפת

הפשטה של אור

יחד עם הצורך לתיאור ריאליסטי, כלומר, חיקוי מדויק של המציאות, כפי שמראים הציורים במערה, התקיים מאז ומתמיד הצורך האנושי לתת לדברים משמעות וסמלים. האמנים הקדמונים שציירו בתקופה הפליאוליתית במערת אלטמירה ניסו להגיע לנשמת החיה וללכוד ולתפוס את השלד הרוחני שלה. ובתוך כך ציירו את החיה בקווים פשוטים.

שור במערת אלטמירה
לתפוס את המהות | צילום: באדיבות המוזיאון הלאומי ומרכז המחקר אלטמירה

גם אמנים מודרניים עסקו בהפשטה, בציור של דבר בקווים פשוטים. ביניהם היה פבלו רואיס אי פיקאסו.בעוד שבשחר ההיסטוריה האדם פיתח את השפה הציורית מצורות פשוטות לעבר ציורים משוכללים (ואחר כך שוב לסמלים פשוטים כמו אותיות ואייקונים) הרי שבמאה ה-20 עשה פיקאסו את השינוי בכיוון ההפוך. הוא החל בציור מפורט ואז לקח את האובייקט והחל מפשט את קוויו. הוא ניקה מהדמות את כל הקווים המיותרים כדי להגיע לתמצית שלה, וכך להפוך אותה לסמל, לסימן.

דוגמה להליך הפשטה כזה אפשר למצוא בליטוגרפיות של שוורים מ-1946, שבהן פירק פיקאסו את דמות השור ברמות שונות של הפשטה ופשטות כדי לחפש את תמציתה. הוא ניסה להגיע למהות של ציור השור, לתמצית של החיה, בדיוק כפי שעשו זאת האמנים הקדמונים במערת אלטמירה. יש הטוענים שאחרי ביקורו במערה הוא אמר, "לא המצאנו כלום", אך סביר יותר להניח שזו אגדה שנולדה על רקע הדמיון בין ציורי השוורים במערת אלטמירה לציוריו של פיקאסו.

סקיצות של שור
פבלו פיקאסו, השור, 1945

בדומה לשוורים, אנחנו יכולים לפרש את הסימנים העגולים שמופיעים בציורי מערות וסלעים כסמלים של השמש המאירה. צורתו של הסמל העגול, היא הפשטה של מראה השמש, ואילו הסמל של השמש עצמה הוא סמל של מה שכל כך קשה לצייר – האור עצמו. לכן, נדמה שהאור החל את קיומו בשפה הציורית כסמל של השמש.

עיגולי שמש על אבן
השמש בציורי מערה של בני צ'ומש בקליפורניה | צילום: מוויקיפדיה; פורסם במקור בידי דוק סירלס, פליקר

סגידה לשמש

לעומת הקשר המעורפל בין הסימנים העגולים בציורי הסלעים והמערות לבין השמש, בעת העתיקה הסימנים המתארים את השמש והאור הופכים ברורים יותר. במזרח התיכון, אזור שהשמש קופחת בו בקיץ ארוך, צמחו מיתולוגיות רבות שבמרכזן אל שמייצג את השמש: לדוגמה שפש או שפשו בכנען (1500 לפנה"ס) או האל שנקרא שמש במסופוטמיה. במצרים העתיקה (2400 לפנה"ס), מופיע אל השמש רע כדמות עם גוף אדם וראש של בז ומעליו עיגול המסמל את השמש. העיגול מעל ראש הציפור הוא מעין כתר על ראשו של שליט, סמל המעיד על כוח שלטונו האלוהי.

בשרפרף המוצג במוזיאון הלובר בפריז רואים את השמש העגולה מעל האל רע, וממנה יוצאות קרניים צבעוניות של אור המגיעות אל גברת טפרט (Lady Taperet). אומנם אי אפשר לייחס זאת ליידע מדעי מוקדם של הפרעונים על האופי הפיזיקלי האמיתי של האור, אבל מעניין שהאור מתואר גם כחלקיקים צבעוניים עם צבעים נפרדים וגם כל חלקיק נושא צורה של גל.

אסטלת הקבורה של טפרט
אסטלת הקבורה של טפרט | צילום: מוזיאון הלובר

רע אופיין כאל השמש על ידי העיגול שמעל ראשו, שצויר או כדיסקה זהובה המייצגת את השמש או כעיגול ובמרכזו נקודה: ⊙  על ידי האור היוצא מהדיסקה ובנוסף, סמלו של רע היה עין: "העין של רע" יש קשר הדוק בין שלושת הסמלים: השמש שממנה בוקע האור, האור עצמו והעין הקולטת אותו. כל אחד מהם מייצג חלק אחר של תופעת האור. ללא איבר הראייה שלנו, כל ייצוגי העולם בתרבות ובשפה שלנו היו שונים מאוד. לולא היו לנו עיניים, גם הכתבה הזו לא הייתה קיימת בתור כתב שאנו קוראים בעינינו.

העיגול, כסמל, מתחבר גם לתופעה פיזיקלית אחרת הקשורה באור – ההילה: עיגול של אור שמופיע סביב הירח בלילות שרב או בעננות גבוהה, עקב שבירת האור באטמוספרה. אך עבור אנשים בימי קדם ההילה הפכה למושג דתי שנותר בשפה העכשווית. בנצרות, הקדושים צוירו עם הילה עגולה של אור מאחורי ראשם, המייצגת את קדושתם. וכך העיגול שסימל את השמש וניצב במצרים הקדומה מעל ראשו של האל רע, הפך לעיגול ההילה של קדושי הנצרות.

הילת ירח והילת קדושה
מימין: הילת הירח; משמאל: הילת קדוש בבזיליקת סן ויטלה בעיר רוונה | צילומים: בבק טפרשי, SPL; נחלת הכלל

אם כן, בבואם לייצג את התופעה המופלאה של האור, תיארו אותו האמנים הקדומים בתור סימן עגול שמסמל את השמש, והשמש עצמה מסמלת את האל או האלוהות. ברבות השנים האור עבר לייצג באמנות גם דברים אחרים, כגון חוכמה, יופי וטוב. עם הזמן, האור הפך לא פעם בעצמו לנושא עבודת האמנות, כשהיצירה כולה מכוונת כדי לתאר ולדבר על מושג האור עצמו. גם באמצעים ובאופן שבו מתואר האור תחול התפתחות גדולה. על כך בכתבה הבאה.

הכותב הוא אמן וצייר, בוגר תוכנית ההמשך לאמנות, המדרשה, בית ברל.