מאיה טויבנשלק, תוכנית אלפא
כולנו כבר עברנו את זה – או ככה לפחות נדמה לנו. איך אפשר להסביר את התחושה המתעתעת הזאת שכבר חווינו משהו בעבר?
את עומדת בתור בסופר ורואה את האדם שלפנייך משלם – ולשבריר שנייה את מרגישה שזו כבר הפעם השנייה שזה קרה. אתה יושב בכיתה ושומע את המורה או המרצה מדבר ולפתע פתאום נדמה לך שכבר היית במצב הזה בדיוק – אותו מקום, אותו מרצה, אותו הקשר ואותן מילים. למה בעצם אנו חווים דז'ה-וו?
דז'ה-וו (בתרגום מצרפתית: "כבר הייתי": Déjà vu) היא תחושה לא מוגדרת שנמשכת פרק זמן קצר מאוד ומתבטאת בהרגשה מבלבלת שאירוע שמתרחש בפעם הראשונה כבר קרה בעבר. אנשים שחוים את זה מתארים מעין זיכרון מעורפל של חוויה שהם יודעים שבעצם לא התרחשה מעולם עד כה.
חוקרים רבים ניסו למצוא הסברים פסיכולוגיים לתופעה, אך לאחרונה מתחזקת המגמה לחפש את התששובה בכיוון הגופני. אולם מדענים שמנסים לבדוק את השערותיהם נתקלים בקושי משמעותי – אי אפשר לחזות את תחושת הד'זה-וו וגם לא לגרום לה באופן מלאכותי. איך אפשר אם כן אפשר לסרוק את המוח במכשיר דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) בזמן החוויה החמקמקה והנדירה הזאת אם איננו יודעים מתי לצפות לה?
תעתועי המוח
בהיעדר אפשרות לחקור את התופעה באופן ישיר, איננו יכולים לקבוע בוודאות את מקורה. עם זאת, יש כמה הסברים שנשמעים סבירים, מי יותר ומי פחות. אחת מהתיאוריות הללו מבוססת על הבנת הדרך שבה הזיכרון שלנו עובד.
כשאנו רואים, שומעים, מריחים, טועמים או מרגישים משהו, האזורים במוח שפענחו את התחושה ממשיכים לפעול שבריר שנייה נוסף. כך הם משמרים את זיכרון החוויה. בפרק הזמן הזה החוויה נשמרת בזיכרון לטוח ארוך. בדרך כלל שימור הזיכרון דועך במהירות, עוד לפני שהחוויה נשמרת במלואה בזיכרון לטווח ארוך. אפשר לדמות את זה לשליחת מסרון ומחיקתו מיד לאחר מכן – המסרון "נזכר" למשך הזמן הדרוש לשליחתו, אך "נשכח" עוד לפני שהגיע ליעד שאליו נשלח. בשום שלב הוא לא אמור להתקיים בשני המקומות בו זמנית. כך גם הזיכרון במוחנו.
חוקרים משערים שמדי פעם שימור הזיכרון נמשך מעט יותר, ועדיין פעיל כשהאירוע נשמר בזיכרון ארוך הטווח. במילים אחרות, ההודעה הגיעה ליעד לפני שהשולח מחק אותה. כך החוויה שמורה להרף עין בשני מקומות במקביל, ואנו נזכרים באירוע שכבר שמור בזיכרון לטווח ארוך, אף שהוא מתרחש בהווה. לפי התיאוריה, זוהי תחושת הד'זה-וו.
הסבר נוסף מתבסס על העובדה שהמוח פועל באופן סימטרי. המוח שלנו מחולק לשני חלקים כמעט זהים, ותפקודים רבים מתרחשים במקביל בשני חצאיו. אחד מהתהליכים הללו הוא הזיכרון.
אפשר לדמות את זה לשני כבישים מקבילים וזהים שזיכרונות נוסעים עליהם כמו מכוניות. בדרך כלל שני הזיכרונות מגיעים לקצות שני הכבישים בשני חצאי המוח יחד, בתיאום מוחלט. אולם מפעם לפעם זיכרון אחד נוסע מהר מהשני ומגיע לפניו. כך קורה שחצי אחד של המוח כבר מודע לחוויה, בעוד החצי השני לא. כשהזיכרון השני מגיע לסוף מסלולו, אנו מרגישים כאילו האירוע התרחש כבר בעבר. אמנם ההפרשים בהגעת הזיכרונות עומדים על אלפיות שנייה בודדות, אך די בזה כדי לגרום לבלבול קל.
לא ברור אם חוקרים יצליחו להוכיח תיאוריה אחת ולשלול את האחרות שמנסות להסביר את תופעת הד'זה-וו. אך סביר להניח שהתופעה שבלבלה דורות רבים בעבר תמשיך לעשות זאת גם בעתיד.